נסוגים קדימה

גליון 123, ה’ בכסלו התשע”א 12-19.11.2010

כלל נקוט בידינו שאם מישהו מאיים עלינו מלפנים אנו “משפרים עמדות” – כלומר נאלצים לסגת או לברוח לאחור, כי יש לשרוד, ובהמשך – להתארגן ולהתכונן להשיב מלחמה שערה. כך פועל ההגיון שלנו. במזרח הכלל שונה: כאשר איש המזרח מבחין באיום, הוא מעריך במהירות את המצב: אם האיום גדול וחזק ואי-אפשר להתמודד עמו – הבריחה היא המוצא היחיד. אבל אם האויב נראה חלש, יעדיף המותקף “לברוח קדימה”, כלומר לתקוף באופן מיידי, כדי לנצל את מומנט ההפתעה.
   חיזבאללה ניצב בימים אלה נוכח איום מצד בית הדין הבינלאומי החוקר את רצח חרירי ב-2005, שכן הפניית אצבע מאשימה כלפי הארגון “הדתי” השיעי תוכיח כי אינו יותר מארגון חיסולים אנטי-לבנוני, ותוכתם הלגיטימיות שלו כארגון היחיד הלוחם למען שחרור “חוות שבעא” בכתם החשד כי הוא עמד מאחורי חיסול חרירי. גם השמועות שעימאד מוע’נייה היה מעורב בחיסול חרירי אינה מוסיפה כבוד לחסן נסראללה, שכינה את מוע’נייה “שהיד המולדת”.
   שרידי המשטר הישן בלבנון – מתנגדי ההשתלטות של חיזבאללה על השטח, הפוליטיקה והכלכלה ב”שוויץ של המזרח התיכון” לשעבר – עלולים לדרוש להעמיד לדין בינלאומי את בכירי חיזבאללה ואולי אף את נסראללה עצמו, וזה יאיים על תוכניתה של המיליציה השיעית, המתקדמת היטב כבר יותר מעשר שנים, להשתלט בדרכי שלום על לבנון. במצב זה של איום על הלגיטימיות של חיזבאללה, ינקוט הארגון את האסטרטגיה הנקוטה במזרח התיכון: הוא ינצל את חולשת השלטון והצבא, “יברח קדימה”, ישתלט על לבנון בכוח הזרוע ובמהירות הבזק, ויחסל את כוחם של מתנגדיו. כך הוא יראה “לקרוב ולרחוק” מי בעל הבית האמיתי בארץ הארזים, ומצידו יהגרו כל האחרים לצרפת, לקנדה או לחברתם – ישראל.
   לאחר זמן קצר של מבוכה ושל קריאות נוסח “אוי ואבוי”, רק משום היעדר רצונו להתעסק עם חיזבאללה, יקבל העולם את המצב הקיים. נסראללה יכרות ברית הגנה הדדית עם איראן, יסלק את יוניפי”ל לכל הרוחות, ימחק את עץ הארז – סמל ההר הנוצרי – מדגל המדינה ויחליף אותו בסמל חיזבאללה, יאסור על בחורות בביקיני להתרחץ בחוף ג’וניה ויסגור את ערוצי התקשורת של מתנגדיו ובראשם  ערוץ ו עיתון “אלמוסתקבל” (“העתיד”) של חרירי.
   כך מתנהל אזור המצוקה שבקרבו מצויה ישראל, ועלינו רק לוודא כי איש אינו “בורח קדימה” לכיוון שלנו.
 
ממשיכים את טבח כרבלא
בשנת 680 לספירת הנוצרים, כלומר לפני 1330 שנה, אירע ליד העיר כרבלא שבדרום עיראק אירוע מזעזע, שעד היום מהדהד בחלל האיסלאמי. כוח צבאי מטעם הח’ליף האומיי יזיד בן מועאויה חיסל את חוסיין בן עלי, נכדו של מוחמד מייסד האיסלאם, שנחשב “מורד במלכות”. כדי להוכיח שהמשימה בוצעה, הביא הכוח הצבאי את ראשו של הנרצח לדמשק, ולמען יראו וייראו, שם הח’ליף את הראש על שולחנו למשך חודש. כך מספרים המקורות האיסלאמיים.
   השיעים, ממשיכי דרכו של חוסיין בן עלי, מבכים את רציחתו – “טבח כרבלא” – מדי שנה, וחלק מהם מכים את עצמם עד זוב דם מתוך הזדהות עם סבלו. מכיוון שטקסי אבל אלה מכוונים נגד השלטון “הסוני”, יש משטרים סוניים – בסעודיה, שבה שולט האיסלאם הווהאבי הרואה בשיעה סוג של כפירה, ובעיראק בימי סדאם חוסיין – האוסרים על השיעים לקיים את הטקסים הללו.
   השבוע חוותה עיראק גירסה מודרנית נוספת של “טבח כרבלא”: ביום שלישי התפוצצה בעיר שיעית זו מכונית תופת, בעת ובעונה אחת עם מכונית נוספת שהתפוצצה בעיר הסמוכה נג’ף, שבה קבור אביו של חוסיין – עלי, מייסד השיעה. בסך הכל נהרגו בשני הפיגועים יותר מ-20 איש. בפיגוע בכרבלא ובנג’ף נפגעו קשה אוטובוסים – מטרתם של המפגעים – שהסיעו מבקרים מאיראן, שבאו להשתטח על קבריהם של חוסיין ושל עלי.
   העובדה שהנפגעים היו שיעים מצביעה על כך שהפיגוע אורגן על ידי ארגון “אלקאעידה של ארץ הנהריים”, או בשמו העכשווי “מדינת עיראק האיסלאמית”. ארגון טרור סוני זה רואה בשיעים כופרים, ועושה כל שביכולתו לערער את השליטה האיראנית (השיעית) בעיראק, כולל פעולות נגד התיירות הדתית השיעית. זו מתבטאת במעבר של כאלפיים תיירים איראנים לעיראק מידי יום ביומו, וכמות תיירים זו היא לצנינים בעיני אנשי אלקאעידה הסונים.
   מייד לאחר הפיצוץ סגרו כוחות הביטחון העיראקיים את האזור לתנועת כלי רכב, ונשמעת טענה כי סגירת האזור מנעה מרכבי סיוע להגיע אל הפצועים, דבר שהגדיל את מספר ההרוגים. אזרחים ותיירים מאשימים את כוחות הביטחון העיראקים בהזנחת ביטחון התיירים האיראנים, וטוענים כי יש בין אנשי כוחות הביטחון מי שמבקשים להרתיע את התיירים האיראנים מלבוא לעיראק, ועל כן הם מעלימים עין מפעולות אלקאעידה נגד תיירים אלו. על כל פנים, היעדר ממשלה בעיראק מאז הבחירות שהיו לפני שמונה חודשים, מונע מן הממשלה לתפקד באופן אפקטיבי נגד אלקאעידה וגרורותיה.
   הערים השיעיות נג’ף וכרבלא היו במהלך השנים האחרונות מטרה לפיגועים רבים, שכולם כוונו נגד השיעים. התקופות הרגישות ביותר הן החגים, ובימים אלה חוגג עולם האיסלאם את החג’, העלייה לרגל למכה, וביום שלישי הבא יחל עיד אלאדחא – חג הקורבן.
   במקביל לשני הפיגועים הללו בוצעו ביום שלישי השבוע בעיראק עוד מספר פיגועים – בבגדד, במוסול ובתל עפר – ובהם נהרגו בעיקר שוטרים, דבר המצביע על כך שלא רק השיעים אלא גם המדינה העיראקית החדשה, שהוקמה על ידי האמריקנים, היא מטרה של ארגון “אלקאעידה בארץ הנהריים”. נראה כי העלייה בשבועות האחרונים במספר הפיגועים ובמספר הנפגעים בעיראק, יחד עם המשבר הפוליטי ארוך הזמן מעוררים אפוא את השאלה האם הצליח הניסיון להקים מדינה חדשה בעיראק, אשר תוכל להטיל סדר ומשמעת על אוכלוסייה שמרביתה מזדהה עם ממשלתה, אך מיעוט קטן ואלים מערער על הלגיטימיות שלה והופך את המדינה למרחץ דמים רק כדי למנוע את התייצבות השלטון שהאמריקנים סייעו להקמתו.
   ומה הפתרון? לדעת כותב שורות אלה עומדים בפני עיראק שני פתרונות אפשריים: האחד, לשוב להיות דיקטטורה אכזרית כמו זו ששררה במדינה עד אפריל 2003 תחת שלטונו של סדאם חוסיין, שתכה באגרוף ברזל על כל גילוי של ערעור על יציבות השלטון, תוך ביטול האופיו הדמוקרטי. הפתרון השני הוא פירוק המדינה העיראקית לחלקים רבים וקטנים, שכל אחד יהיה נשלט בידי קבוצה מובחנת והומוגנית, על בסיס שבטי, דתי, עדתי או אתני. דגם זה הוא העתקה של דגם אמירויות המפרץ, שבכל אחת מהן חי ושולט שבט אחד, ללא נוכחות קבוצות אחרות העלולות לערער את שלטון הקבוצה.
   במצב כזה של שלטון קבוצתי, יש סיכוי רב יותר לשיתוף פעולה בין האזרחים למען מסגרתם הפוליטית המשותפת, שכן זו מבטאת נאמנה הרבה יותר את שאיפתם הקולקטיבית ממערכת פוליטית הכוללת מסגרות מסורתיות רבות, שהמשותף ביניהן מועט. עיקרון זה הוא גם הפתרון היחיד לבעיות המטביעות במרחץ דמים מדינות איסלאמיות אחרות דוגמת אפגניסטן, פקיסטן, איראן, סומליה, תימן וסודן. בכולן הבעיות נובעות מכך שהמדינה אינה מהווה מסגרת לגיטימית מקובלת, ולכן אין דרך אחרת לפתור את הבעיות במדינות אלה מלבד פירוקן למדינות קטנות, שכל אחת תשתייך לקבוצה מובחנת והומוגנית אחת.

Print Friendly, PDF & Email