משבשב ברוח

5

אתמול בערב הלכתי לבקר את האבא שלי שהוא איש מהמגזר של התרבותיים והמשכילים, ומאז שאני ילד אני גדל אצלו בבית (כי אמא שלי ברחה לפני הרבה שנים עם מישהו מהמגזר של המלחים), ואפילו בבית הספר הייתי רואה אותו תמיד, כי הוא היה המורה והמחנך של כיתות גימל. טוב, עד היום אני יודע שהוא היה המורה שהכי אהבו אותו בבית הספר, כי לא היה אכפת לו אם מישהו מבריז מהשיעור (ממגזר הבריונים) או מישהו זורק עליו מטוס מנייר או גירים (מהמגזר של המגניבים והמצחיקים), או מדבר אליו קצת לא יפה. ואפילו שהייתי חוטף מדי פעם מכות, כי החברים שלי לכיתה היו קוראים לו “המורה הבן זונה” ולי “משקפופר אשכנזי מסריח”, הוא רק אמר לי שאני לא צריך להתרגז, כי אלה ילדים מהמגזר הלא מחונך והם רגילים להרים ידיים האחד על השני, כי ההורים שלהם הגיעו מכל מיני ארצות שהם לא הארצות שאנחנו הגענו מהם, וככה הם מדברים במילים לא יפות ומרימים ידיים. ותמיד הוא היה מוסיף ואומר לי, “תראה תראה, הם יהיו פועלי בניין ואתה תהיה פרופסור מפורסם, ואז נראה מי יצחק אחרון!”.

אז בקיצור, סיפרתי לו על ההפגנה שהייתי בה (בעד השלום) והוא אמר לי שזה אולי יפה מאוד, וכל הכבוד לנשים האלו, אבל זה לא שווה כלום וכדאי שאני אראה את החדשות על הפליטים ועל כל המסכנים שעכשיו מקבלים מכות ומגרשים אותם, ואם יש משהו שצריך לעשות, זה קשור בהם. ואם אני חושב על זה, אז זה נשמע די הגיוני (אבא שלי הוא די חכם, אני חושב), אבל אני לא באמת יודע מה צריך לעשות. אז החלטתי לשאול מחר את יואב מהעבודה, כי משה שקל-לשקל מהמכולת תמיד מתחיל לגלגל עיניים כשאני מנסה להגיד משהו קצת יותר חשוב מהעניינים של המכולת, ולעוזר שלו יש אוצר מילים קצת מוגבל (בלי להעליב אף אחד, כי אני לא מתכוון לזלזל), ורחמים מהטמבוריה (שהוא נורא חכם, אבל גם מהמגזר של הסוחרים) תמיד מוציא אותי עם דברים בלפחות 500 שקלים מזומנים שאחר כך אין לי מה לעשות איתם.

מצד שני, אני לא באמת יודע הרבה על הבעיה הזאת שאבא שלי אמר לי, ואם אני אדבר עם יואב והוא יגלה שאני לא יודע כלום, הוא רק יצחק עלי ולא ייצא מזה שום דבר. אז לא הייתה לי ברירה, ובגלל שהרגשתי שאני חייב לעשות משהו, אחרת אבא שלי יהיה מה זה מאוכזב ממני, (הוא כבר מאוכזב ממני שאני לא פרופסור), אז בכל זאת הסתכלתי קצת על ערוץ 2 בחדשות וגם הסתכלתי בפייסבוק, והבנתי שיש הרבה הרבה מהסוג של האלה שגרים בתחנה המרכזית שלוקחים אותם למעצר סתם כי הם לא מוצאים חן בעיני הדתיים ובעיני אלה הפרימיטיבים מימין שטוענים שהם סתם מגיעים לכאן כדי למצוא עבודה, וזה בטוח שטות מוחלטת, כי יש מיליון אגודות של האנשים מהמגזר שלי שדווקא חושבים שאנחנו צריכים לאהוב אותם ולקבל אותם בשמחה, כי כולם יודעים (חוץ מהמגזרים של אלה שכבר הזכרתי אותם) שהם אנשים טובים ומסכנים.

טוב, ברור שהסכמתי איתם, למרות שמבחינה מסוימת אני לא באמת אוהב להסתובב שם בדרום תל-אביב, כי יש שם מלא פשע, וכל מיני כאלה מהצבע שלא נעים להגיד אותו יכולים להרים עלי פתאום ידיים, או קרשים, או אפילו נבוט מברזל, ואני קצת לא טוב בללכת מכות. אבל אני חושב שזה כמו שאבא שלי אומר, בגלל שהם מהמגזר הלא מחונך שעדיין לא למד להיות מתקדם ותרבותי והומאני כמוני וכמו המגזר שאני בא ממנו, והם גם קצת מציקים מדי פעם לבחורות בצורות שלא יפה לדבר עליהם, ואפילו המשטרה מעדיפה לא לדבר איתם. אבל בכל זאת הם די מסכנים וצריך לעשות משהו איתם, ויואב תמיד אומר שאי-אפשר להתעלם מהזכויות אזרח שלהם (שזו מילה מאוד חזקה אצלנו במגזר), אפילו אם הם לא תמיד נחמדים כל כך, אבל צריך להבין אותם.

אז נכון שלמחרת לא הצלחתי לדבר עם יואב כי הוא היה במצב רוח קרבי, כי הוא כנראה ניסה להתחיל אתמול עם תמי המפגרת מהביטחון למטה, והיא אמרה לו שהוא חנון ואידיוט, ועם איך שהוא נראה, היא מעדיפה להתאבד לפני זה, כאילו שהיא מלכת היופי או משהו עם כל האיפור שלה והציפורניים המכוערות שלה.

אז החלטתי שאין לי ברירה, וכמו שאומרים “שמתי את נפשי בכפי” ונסעתי בערב לדרום תל-אביב, כדי לראות אישית מה אני יכול לעשות לטובת העניין הזה, כי זה מאוד חשוב לנו כאן במדינה שנהיה אור לגויים ומגדל מוסרי (כמו שאבא שלי אוהב להגיד לפעמים), וכדי שאני לא ארגיש שעוד פעם אני לא עושה שום דבר, וכדי שמחר אוכל להגיד ליואב שעשיתי משהו, והוא יעריך אותי קצת יותר ואולי יזמין אותי עוד פעם להיפגש עם החברים המגניבים שלו.

טוב, אז האמת היא (ואני לא מתבייש להגיד) שירדתי מקו 5 בתחנה המרכזית הישנה, איפה שהם כולם נמצאים. ואחרי שניגשתי באומץ לאחת הבחורות שעמדה שם, ושאלתי אותה איך אני יכול לעזור לה, היא רק אמרה לי “חמישים שקל” ואני אמרתי לה שאני לא מבין וניסיתי להסביר לה שבאתי לעזור, אז היא שוב פעם אמרה לי “חמישים שקל, בן זונה”. ואז הקיפו אותי כל מיני חברים שלה (מהמגזר של הפליטים), אז אני לא זוכר מה קרה אחרי זה, כי התעוררתי בבית החולים וולפסון (במגזר של האחיות והרופאים) בלי נעליים, בלי המכשיר טלפון ובלי הארנק, עם בלוטה גדולה על המצח וכמה סימנים כחולים בכמה מקומות בגוף ושוטר אחד (דווקא נחמד) ששאל אותי אם אני רוצה להגיש תלונה. אבל אני לא מאלה שמשתנקרים, וגם לא כל כך זכרתי מה קרה, אז בסוף האחות החמודה נתנה לי להתקשר לאבא שלי שבא ולקח אותי הביתה.