המסד ההלכתי של גל הטרור הנוכחי

הביטחון שהגמול בעולם שכולו טוב מצפה להם בפתח, דוחף את הילדים אל קיצורי הדרך המובילים אל מותם על ידי סכינאות או כל התגרות אחרת ביהודים. ואם השהיד גם מטיל אימה על קורבנו, אזי רבה תוחלתו ועתיר שכרו

בדרך כלל מתוארים היהודים בקוראן כזייפני דברי אללה, מפירי הבטחות, רוצחי נביאים, שוחרי חיים לעומת מוסלמים שוחרי מוות, מפיצי שחיתות, תאבי בצע, ספוגי קנאה במאמינים, רמאים ונוטפי שנאה כלפי המאמינים

רבות נאמר ונכתב על גל הטרור הפוקד אותנו והמיוחס למשוגותיהם של צעירים ערביים שאינם יודעים את אשר הם עושים, או אחוזי תזזית נעורים מסתערים על צווארי חיילינו ושוטרינו ואזרחינו, או ספוגי שנאה מולדת או מוקנית על ידי מנהיגיהם, ממהרים להסתכן ללא חשבון, גם כשהם הולכים למותם הוודאי. אלא שמה שמתרחש במקומותינו אינו מקרי או נסיבתי. הוא נעוץ ב”חינוך” המסית והרצחני שיונקים ילדים אלה עם חלב אמם. ראוי להבין כי על אף התחסדותם והיתממותם של מנהיגים ערביים בישראל ומחוצה לה, שאין פרי הביאושים קשור לזרעי הפורענות שהם מטמינים בנפשות ילדיהם, אין ספק כי ההרעלה השיטתית של ליבותיהם התמימים מביאה לביצוע מדוייק ושיטתי של מה שמוקנה להם בתוכניות הלימודים, באמצעי התקשורת התעמולתיים והבלתי מרוסנים שלהם, ובעיקר במה שהם שומעים בבתיהם ומחבריהם הספוגים שטנה ומשטמה. גם הסתותיהם הגלויות של רדיקלים מוסלמיים נגד יהודים, תוך הסתמכות על כתבי הקודש שלהם המקדשים אלימות וטרור נגדם, לעיתים מכריעות בהנעת ההמונים, לעומת מנהיגויות רשמיות הסולדות לכאורה מאמצעים כאלה.

בקוראן, שכולו דברי אלוהים חיים, ולכן אינו סובל ביקורת, ערעור או הטלת ספק, יש מובאות רבות אודות “עמי הספר” הכוללים במקובץ נוצרים ויהודים. יש גם מובאות הנוגעות ספציפית ליהודים שמעמדם נמוך אפילו מזה של נוצרים, והמצווה להסתייג מהם וללחום בהם מאופיינת בסגנון ההסתה הבוטה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. הכתוב (סורה 3, פסוקים 65-7) אפילו גוער הן ביהודי והן בנוצרי על כי הם נאבקים על מורשתו של אברהם, משום שהוא לא היה נוצרי או יהודי, אלא חניף, כלומר מוסלמי. שניהם גם הוזהרו על מה שהם “מסתירים בספרי הקודש שלהם”, רמז ל”זיופיהם”, בעוד שספרו הבהיר ומקרין האור (הקוראן) של אללה מצוי בידיהם (סורה 5, פסוקים 15-16). הקוראן אומנם מכיר בכך שכמה מבני עמי הספר הם חיוביים, אך “מרביתם הם רשעים” (סורה 5, פסוקים 49, 61). לתחושת הנחיתות של המוסלמים כלפי המערב, וכהצדקה לאלימות שהם נוקטים כלפיו, הם מאשימים את עמי הספר בעירוב האמת בשקר, וברצון להשכיח מן המאמינים את “אורו של אללה” (סורה 3, פסוק 71 וסורה 9, פסוק 32).

אשר על כן, נתבעים המאמינים ש”לא לאמץ כבעלי ברית להם יהודים או נוצרים”, משום שהם כבר בעלי ברית אלה לאלה (סורה 5, פסוק 51). משום כך מתייחס הקוראן בחיוב לקרבות נגד עמי הספר שבהם הם מובסים, וכתוצאה מכך נידונים לשעבוד ולעקירה. “הילחם באלה אשר אינם מאמינים באללה וביום הדין… ואינם חיים לפי הדת האמיתית…, עד אשר ישלמו את הג’יזיה (מס הגולגולת המיוחד להם) ויושפלו” (סורה 9, פסוק 29 ). פסוקים רבים בקוראן מתייחסים ספציפית ליהודים, בכינויים שונים, וביניהם :”בוודאי תמצאו כי יהודים הם מבין העמים האלימים ביותר בעוינותם אל האסלאם” (סורה 5, פסוק 78), מה שמצדיק, כביכול, להתגונן מפניהם, מאחר ש”אללה קילל אותם על חוסר אמונתם, שהרי הם חסרי אמונה, פרט לאחדים מהם” (סורה 4 פסוק 46). הם מתוארים בדרך כלל כזייפני דברי אללה, מפירי הבטחות, רוצחי נביאים, שוחרי חיים לעומת מוסלמים שוחרי מוות, מפיצי שחיתות, תאבי בצע, ספוגי קנאה במאמינים, רמאים ונוטפי שנאה כלפי המאמינים (סורה 5, פסוקים 13, 64,82; סורה 38, פסוק 28; סורה 94, פסוק 96; סורה 16, פסוק 118; סורה 2, פסוק 75, ועוד ועוד).

בנוסף על הקטגוריה המיוחדת של היהודים, ועל קבוצת עמי הספר הדנה גם בהם יחד עם הנוצרים, יש קבוצה מחמירה עוד יותר בשריעה המוסלמית, היא הבלתי מאמינים, או כופרים, או משתפים (את האלוהות עם כוח אחר שמחוץ לה, כמו ישוע כבנו של האלוהים), שלפי קני מידה שונים יכולה להכיל גם יהודים בשעת הדחק. הבלתי מאמינים, כלומר באופן כללי הלא-מוסלמים, מאופיינים בדחייתם את סימניו של אללה עלי אדמות, בשקר, בהתנשאות, בכפיות טובה, בתוקפנות, בתאוותם לחיים, בבורותם, בבוגדנותם, בהפצת שחיתות ומשטמה. כל הסממנים המרנינים הללו מצויים כבר בקטגוריות של היהודים ושל עמי הספר, ולכן לא ייפלא מדוע סגולות כל הלא-מאמינים למיניהם חופפות אלו את אלו. ומהו העונש המושת על כל הלא-מאמינים? נאמר במפורש : “אני אטיל אימה (טרור) בליבות הלא-מאמינים. הכו מעל לצוואריהם וקצצו את אצבעותיהם, שהם הדירו עצמם מאללה ומשליחו” (סורה 8, פסוקים 12 – 13).

כל ההתייחסויות האנטי-יהודיות הללו אינן סתם ביטויי עבר שחלף תוקפם, כמו, להבדיל, הציווי בתנ”ך להשמיד ולאבד את הכנענים, אלא דברי אללה חיים ובועטים, המשוננים למאמינים, ומהם לילדיהם, המוסתים לפעול לפיהם וכך לזכות בחסותו של אללה. לעתים, חייהם הבלתי נסבלים של הילדים הללו, בחוסר מעש, במהומה השלטת, בחוסר תוחלת מדינית וכלכלית, ובאווירת הנכאים שבעולם הערבי מאז האביב שהיה לחורף, ובעיקר הביטחון שהגמול בעולם שכולו טוב מצפה להם בפתח, אם אך יאזרו עוז לפעול לפי מצוות אללה, דוחפים את הילדים הללו ליטול את גורלם בידם ולצעוד בביטחה ובאמונה תמימה אל קיצורי הדרך המובילים אל מותם על ידי סכינאות או כל התגרות אחרת ביהודים. מה עוד, שאם השהיד מטיל אימה על קורבנו (סורה 8, פסוק 60), אזי רבה תוחלתו ועתיר שכרו.

 

* פרופ’ רפאל ישראלי הוא מורה לאיסלאם, למזרח תיכון ולסין באוניברסיטה העברית. כתב עשרות ספרים בנושאים אלה.

Print Friendly, PDF & Email