פרידה (כואבת) מהאקדח

ממסיבת הפורים המוצלחת לאבו-כביר

היה מאוד שמח, למרות שהמצב במדינה הוא בכלל לא שמח כי כולם רוב הזמן עצובים ומדוכאים בגלל הממשלה ובגלל שכמה בני דודים התפוצצו במדינה שהיא החברה הכי טובה ומוסרית שלנו

נו טוב, אז הצלחנו בסוף לסדר את הבית, וגם לתלות את הנברשת בסלון אחרי שרחמים מהטמבוריה שהוא גם חשמלאי כאמור תיקן אותה (300 שקל) וגם שילמתי לו עוד 250 שקלים על ההחלפה של הפקקים ועל המנורות החדשות. וגם החברה שלי שסוף סוף חזרה סלחה לי על הבלגן שהיה בבית וגם נתנה לי נשיקה, אחרי שהצלחתי להסביר לה שהכל היה כדי שתהיה לה הפתעה נעימה כשהיא חוזרת, וגם ניקיתי את הבית וגם הכנתי לה ארוחת ערב, אפילו שהייתי צריך לעשות את הכל בקפיצה על רגל אחת, כי סובבתי את הקרסול כשהחלקתי במטבח, אבל לא היה אכפת לי, כי המטרה הייתה טובה.

טוב, אז אחרי כל זה הגיע הזמן שלי ושל החברה שלי להכין את עצמנו לפורים. אני חייב להודות שלמרות שאני לא ממש דתי, ואפילו קצת שונא את הדתיים, כי כולנו יודעים מה הם ומי הם ומה הם מתכננים לעשות כאן למדינה אחרי שהם יגמרו להשתלט עליה סופית ויכניסו את כל האנשים מהמעמד וההשכלה שלי לבתי הכלא ויכריחו את כל הבחורות ללבוש כאלה בגדים שנראים כמו אני לא יודע מה, וייקחו את כל ההומואים והלסביות ואת הפמניסטיות ישר לאוטובוסים ויזרקו אותם מהגגות, בדיוק כמו האלה מהבני דודים שהם אולי צודקים לגמרי כי הם מדוכאים ומסכנים, אבל אי-אפשר להכחיש (ואני מתנצל מראש שאולי אני מעליב אותם, כי לא כולם כאלה כמובן) שהם לא נחמדים עם בחורות וכל מיני כאלה. אז אני חייב להודות שאני אוהב את החגים, ובעיקר את החג הזה פורים, כי זה חג שבו כולם מתחפשים לכל מיני דברים וגם מביאים לכל אחד מתנות קטנות וטעימות, למרות שבשנים האחרונות קרה ל”אוזני המן” מה שקרה לסופגניות, וכל מיני מקומות התחילו להכין אותם בצורות ממש משונות, וגם להחליף את הפרג בפנים בכל מיני דברים אחרים, וגם לקחת עליהם המון כסף. אבל בשכונה שלי יש במכולת אוזני המן אמיתיות כמו פעם שיש בתוכם פרג וזהו.

טוב, אז האמת היא שיואב סיפר לי שיש מסיבת פורים מטעם העבודה ומטעם החברים שלו וגם שהבחורות שהם היום שוות בזכויות ופמיניסטיות יקראו מהמגילה של אסתר המלכה שהיא הייתה הפמיניסטית הראשונה שהראתה לגברים המדכאים מה זה להיות אשה, וגם ידברו על האשה של אחשוורוש שהייתה לסבית מוצהרת, כי כתוב שהיא בילתה עם החברות שלה, והן גם יהיו עטופות בטלית וישימו כיפה על הראש בתור מחאה נגד המדכאים הדתיים והרבנות הנצלנית. אז הבנתי שזה נורא חשוב, כי זה יותר מסתם מסיבה רגילה, אלא גם מסיבת פורים עם מסר חברתי של שוויון וערכים נאורים. וגם רציתי לבוא למסיבה, היות שכמעט תמיד לא מזמינים אותי למסיבות כי שוכחים אותי, למרות שאני לא מתבייש להזכיר לכולם שגם אני עובד.

אז בגלל כל אלה החלטתי שאני הפעם חייב להתחפש, ואפילו שיש לי תחפושת קבועה בבית של אבא שלי שתמיד מזכיר לי שאני צריך להתחפש, כי זאת מסורת חשובה, וגם כמה הייתי חמוד כשהייתי קטן עם התחפושת וכל השכנות היו מתפעלות ממני, כי היה לי גם חגורה כזו מעור אמיתי וגם אקדח שנראה מאוד אמיתי וכובע כזה יפה וכוכב של שריף, וכל השכנות היו צובטות לי בלחי והילדים האחרים הלא מחונכים היו מקנאים בי בגלל כל אלה והיו מרביצים לי בגלל הקנאה ובגלל שלהם לא הייתה תחפושת כל כך מוצלחת.

אבל בגלל שאני כבר גדול, החלטתי לשנות הפעם את התחפושת ולהתחפש למשהו אחר. מצד שני, אני עדיין אוהב את האקדח ואת החגורה מעור, אפילו שהיום זה כבר לא אופנתי ונחשב לקצת מלחמתי מדי. טוב, אז אחרי שהחלטתי למה אתחפש השנה, והייתי קצת מאוכזב כי החברה שלי החליטה בסוף שהיא לא רוצה לבוא למסיבה, כי היא לא סובלת את החברים שלי, וגם לא בא לה להיתקל ביואב כי הוא ממש מנדנד לה עם כל העניין של הכישלון שלו עם תמי המכוערת מהביטחון בעבודה, אז לפחות יצא לי בסדר שהיא הסכימה שאלך לבדי.

טוב, אז אני חייב להגיד שנראיתי מאוד מוצלח בתחפושת שלי, כי בחרתי להיות חברתי ולהזדהות עם המאורע, והחברה שלי איפרה אותי כמו בחורה שהיא גם בחורה וגם בחור, וגם שמה לי כיפה כזו כמו של המתנחלים, וגם לבשתי נעלי עקב וחולצה עם נצנצים, ואפילו היה לי כובע עם נוצות כאלו כמו של אינדיאני ומכנסיים כאלה כמו של הבני דודים הדתיים שקוראים להם שרוואל (שלקחתי מהחברה שלי) והם קצת מצחיקים (בלי להעליב) עם הנעלי עקב. אז רק לקחתי את החגורה עם האקדח שלי ולבשתי אותה וככה יצאתי למסיבת הפורים.

טוב, אז הצלחתי להתעלם מהנהג מונית שקצת צחק עלי כי הוא לא מחונך וקרא לי קוקסינל (אבל הוא בכל מקרה לא איש תרבותי ואינטליגנטי, אז לא היה אכפת לי). אז בסוף הגעתי למקום של המסיבה שזה היה בבר כזה של מגניבים, וראיתי כל מיני בחורות מהעבודה שהתחפשו לכאלו שלא נעים להגיד אותם בחברה הגונה, וגם חלק מהחברים שלי מהעבודה התחפשו לכל מיני שדים ומפלצות, והיה אפילו אחד, שאני לא זוכר איך קוראים לו, שהתחפש בצורה מאוד מוצלחת לחמור עם אוזניים ממש ארוכות, וגם הבחורות הפמניסטיות שהתחפשו לכאלה חרדים עם כובע כזה ובגדים שחורים מכוערים נורא ועשו המון צחוקים מסביב, וגם שתינו הרבה והיה מאוד שמח, למרות שהמצב במדינה הוא בכלל לא שמח כי כולם רוב הזמן עצובים ומדוכאים בגלל הממשלה ובגלל שכמה בני דודים התפוצצו במדינה שהיא החברה הכי טובה ומוסרית שלנו. אבל יואב הסביר לי לפני כן שזה היה בגלל שאנחנו מדכאים, בדיוק כמו שדיכאו אותנו פעם, אבל היום אסור לנו להיות תמיד עצובים וצריך להיות שמח.

טוב, אז אחרי המסיבה (שהייתה מאוד מוצלחת), יצאתי החוצה כדי לקחת מונית הביתה. ובגלל ששתיתי, הצלחתי לאבד את נעלי העקב שלי, אז הייתי קצת בלי נעלים, וחיכיתי ברחוב אבל לא עברו מוניות, אז התחלתי ללכת לכיוון הבית. אבל אז קרתה לי תקלה קטנה, כי ניידת של שוטרים שעברה במקום עצרה לידי ושאלה אותי מה אני עושה עם האקדח הזה ביד ואיך קוראים לי. טוב, אז האמת היא שבכלל לא זכרתי שהוצאתי את האקדח, כי הייתי קצת שתוי (שזאת מילה יפה לשיכור), אז רציתי שגם הם יצחקו ואמרתי להם שקוראים לי אחמד. אבל הם לא הבינו את חוש ההומור שלי ומיד התנפלו עלי והשכיבו אותי על הרצפה ושמו לי על היד אזיקים ושמעתי אותם אומרים בקשר שהם תפסו חשוד עם אקדח. אז הם הכניסו אותי לניידת ולקחו אותי לתחנת המשטרה לעצור אותי. אחר כך הבנתי שהיה לי מזל גדול שהם לא ירו בי מיד, כי כולם יודעים שלשוטרים אין חוש הומור, והממשלה הודיעה שצריך להרוג מיד כל ערבי, כי ככה ממשלות כאלו עושות תמיד נגד הערבים. אז אחרי שהם חקרו אותי, הם הבינו שאני רק קצת צחקתי ושחררו אותי. אז אחרי שהם שחררו אותי ממקום שנקרא אבו-כביר, מצאתי את עצמי בחוץ בלי נעליים ובלי האקדח, ואף מונית לא הייתה בסביבה, אז התחלתי ללכת לכיוון השכונה שלי, וחוץ מכמה מכוניות שעצרו לידי והנהגים הלא מחונכים שלהם עצרו לידי והציעו לי “מאתיים שקל בשביל מספר” (שאני לא יודע מה זה, אבל יש לי כמה חשדות לא יפים), וכששאלתי אותם אם הם יכולים לקחת אותי טרמפ, הם רק קיללו אותי בקללות של בני-דודים ונסעו. אז בסוף הגעתי הביתה בחמש בבוקר ונכנסתי למיטה.

אבל הדבר היחיד שאני מצטער עליו זה שאין לי יותר את האקדח שלי.

Print Friendly, PDF & Email