אירופה ושטן הטרור

הדמוקרטיות האירופיות משלמות היום על כניעתן לטרור לפני כמה עשורים

עתה אנו כבר יודעים כי הכניעה לטרור לא עזרה למדינות אירופה בטווח הארוך, אלא דווקא מנעה מהן לפתח מדיניות נמרצת שתגן עליהן מפניו

אירופה היא שוב בת ערובה של טרור מוסלמי, בעקבות המתקפה הקטלנית בבריסל. פוליטיקאים ואישי ציבור העירו את הערותיהם הסתמיות הרגילות. כך למשל, לדבריו של ראש ממשלת שוודיה סטפן לופוון, “זוהי מתקפה על אירופה הדמוקרטית שלנו. לעולם לא נקבל שטרוריסטים מתקיפים את החברות הפתוחות שלנו”.

לישראלים מזכירות המתקפות באירופה תקופה מלפני כמה עשורים, שבה ישראל וכל מי שהיה קשור אליה בדרך כלשהי, היוו מטרה לטרור הפלסטיני העולמי. כמה דמוקרטיות אירופיות ניסו אז להגיע להבנה עם ארגוני המחבלים: הן לא תעמדנה לדין רוצחי ישראלים, או אפילו רוצחים של אזרחיהן, ובתמורה, לא תהיינה התקפות טרור בשטחיהן.

הסכם נסתר בין ממשלת שוויץ ומחבלי אש”ף שנכרת לפני 45 שנה נחשף לאחרונה בספרו של העיתונאי השוויצרי מרסל גיר (“שנים של טרור שוויצרי, ההסכם הסודי עם אש”ף”). שוויץ הייתה אז קורבן ל-3 מתקפות טרור פלסטיני. ב-1969 ירה מחבל פלסטיני במטוס “אל על” בשדה התעופה של ציריך ורצח את טייסו הישראלי. השוויצרים עצרו את המחבלים. ב-1970 התפוצצה מחוץ לציריך פצצה במטוס “סוויסאייר” שהיה בדרכו לתל-אביב, וכל 47 הנוסעים ואנשי צוות המטוס נהרגו. מאוחר יותר באותה שנה נחטף מטוס “סוויסאייר” שהיה בטיסה לניו-יורק, שעם עוד שני מטוסים, בריטי ואמריקני, אולץ לנחות בירדן. שלושת המטוסים הושמדו.

מספרו של גיר עולה כי שר החוץ השוויצרי פייר גְרָבֶּר, שהלך לעולמו ב-2003, כרת הסכם סודי עם אש”ף זמן קצר אחרי החטיפה ב-1970. מתווך העיסקה היה זק ציגלר, מסית אנטי-ישראלי ידוע לשמצה ופעיל זכויות-אדם במינוי עצמי. אז שימש חבר פרלמנט, וכיום הוא עדיין פעיל כחבר הוועדה המייעצת למועצת זכויות האדם של האו”ם. ציגלר הודה לאחרונה בכך שהיה לו תפקיד בשיבוש הצדק, והתנצל בפני בני משפחותיהם של הקורבנות.

על פי ההסכם, שוחררו רוצחיו של הטייס הישראלי, ונעצרה חקירת המתקפה על טיסת “סוויסאייר”. זוהי דוגמה בולטת לדמוקרטיה המסכימה במתכוון לבגוד בעשיית הצדק עם אזרחיה הנרצחים.

בחודש מארס השנה גילה גיר כי הארכיטרוריסט האירופי קרלוס המרצה עונש של מאסר עולם בצרפת, אמר לעורך דינו כי הוא תמיד הרגיש בטוח כשהיה בשוויץ.

Marcel Gyr

 

כרגיל, ישראל שוב מקלקלת

השוויצרים הקדימו את מדינות אירופה האחרות שהגיעו להסכמים עם מחבלים פלסטיניים. ממשלת גרמניה הייתה הבאה בתור בנסיונות להגיע ל”הבנות”. באולימפיאדת מינכן ב-1972 רצח ארגון “ספטמבר השחור” 11 אתלטים ישראליים ושוטרים גרמניים. רק כעבור 40 שנה נודע כי כמה חודשים אחרי הרציחות, ניסה נציג של ממשלת גרמניה וולטר נובק להגיע לעיסקה עם ארגון הטרור.

נובק שימש אז שגריר גרמניה בלבנון. הוא נפגש עם אבו-יוסוף מייסד “ספטמבר השחור” לשיחה בת שעתיים. נובק הציע לאבו-יוסוף ולארגון הטרור שלו אפשרות ליצור “בסיס חדש של אמון” עם ממשלת גרמניה. יתר על כן, נדונה אפשרות  של פגישה סודית בקהיר בין אבו-יוסוף ובין מי שהיה אז שר החוץ של גרמניה וולטר של –  מי שהיה חבר המפלגה הנאצית NSDAP, ואחרי מלחמת העולם השנייה המציא את עצמו מחדש כמנהיג המפלגה הליברלית והפך ב-1974 לנשיא גרמניה.

אלא ששבוע אחרי הפגישה, חיסלה ישראל את אבו-יוסוף ומחבלים פלסטינים אחרים שהיו אחראים לטבח במינכן. נובק צוטט באומרו כי הפלסטינים שחוסלו היו בין החברים “הרציונליים והאחראיים” ביותר באש”ף. במכתב לרשויות גרמניה הוא כתב כי ייתכן שהישראלים חיסלו את אבו-יוסוף ואת האחרים במטרה לחבל בתהליך השלום במזרח התיכון. מאמר מ-2012 שהתפרסם בשבועון הגרמני “דר שפיגל” המתאר זאת וגם התרפסויות נוספות בפני הפלסטינים אחרי הרצח במינכן, הוא מסמך המרשיע את מי שהיה אז קנצלר גרמניה הסוציאל דמוקרט ווילי בראנט ואת ממשלתו.

גם צרפת ואיטלה נטלו חלק בעסקאות עם מחבלים פלסטיניים. אבו-דאוד, אדריכל הרציחות במינכן, נעצר בצרפת ב-1977. ישראל וגרמניה ביקשו את הסגרתו, אך שלטונות צרפת סירבו להיענות לבקשה בנימוקים מעורפלים ואיפשרו לו לנסוע לאלג’יריה.

ב-1985 חטף ארגון “החזית לשחרור פלסטין” את האוניה האיטלקית “אכילה לאורו”. הפלסטינים רצחו את ליאון קלינגהופר, יהודי אמריקני נכה מרותק לכיסא גלגלים, והאוניה המשיכה להפליג למצרים. אף על פי שהמצרים איפשרו לחוטפים לטוס לתוניס, אילץ מטוס צבאי אמריקני את המטוס שנשא את המחבלים לנחות על אדמת איטליה.

האיטלקים עצרו את החוטפים הפלסטיניים, אבל התירו למנהיגם אבו-עבאס לצאת לחופשי בטענה כי הראיות שאספה וושינגטון נגדו לא היו מספיקות, וכי הוא מחזיק בדרכון דיפלומטי עיראקי, ולכן יש לו חסינות. תוך יומיים הסתלק אבו-עבאס מאיטליה והתחמק מתפיסה עד שב-2003 עצרו אותו כוחות אמריקניים בעיראק. החוטפים האחרים נדונו על ידי האיטלקים לעונשי מאסר.

פרנצ’סקו קוסיגה שהיה ראש ממשלת איטליה מ-1985 ועד 1992, הודה שקודמו בתפקיד אלדו מורו, גם הוא מהמפלגה הנוצרית-דמוקרטית, חתם על “הסכם אי-לוחמה סודי בין איטליה ובין ארגוני התנגדות פלסטיניים, ובכללם קבוצות טרור”. ההסכם העניק לקבוצות טרור פלסטיניות חופש תנועה בתוך איטליה, חוץ מלאבו-נידאל, וזאת בתמורה לחסינות של איטליה מפני התקפות טרור בתוכה.

עתה אנו כבר יודעים כי הכניעה לטרוריסטים לא עזרה למדינות אירופה בטווח הארוך. נהפוך הוא, היא דווקא מנעה מהן לפתח מדיניות נמרצת המגדירה למי הן מתירות כניסה אליהן ולמי לא. לכך יש להוסיף מודיעין בלתי ראוי וטכניקות מעקב בלתי מספקות. די רק להביט בצילומיהם של הרוצחים בשדה התעופה בבריסל. כל מי שקצת מאומן ב-profiling (איתור על פי סימנים מחשידים), היה מתביית עליהם אפילו לפני שנכנסו לשדה התעופה ומסמן אותם כמועמדים לבדיקות בטחוניות נוספות.

קרוב לוודאי שיידרשו למנהיגי אירופה שנים רבות, במחיר של קורבנות נוספים, אפילו להסכים לכך שהצעד הראשון להפחית מתקפות טרור הוא profiling של חשודים – צעד רחוק מאוד מהפיכתן למדינות משטרה. הימנעות נוספת מנקיטת צעד כזה רק תאפשר מתקפות טרור על דמוקרטיות אירופיות. היא גם תוביל לעוד הודעות חלולות מצד פוליטיקאים על השתתפויות בצערם של קורבנות הטרור ומשפחותיהם.

 

* המאמר פורסם במקור ב“ג’רוזלם פוסט“.

* ד”ר מנפרד גרסטנפלד הוא יו”ר לשעבר של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. ב-2012 זכה בפרס על מפעל חיים מטעם ה-Journal for the Study of Anti-Semitism.

Print Friendly, PDF & Email