הסרבנות, מפלטו האחרון של הסכל

ההיסטוריון פול ג’ונסון מתאר את השתלשלות האירועים שהובילו למהפכת אוקטובר, ועל השלב הראשון של המהפכה, שנגרם ממחסור כללי במזון כתוצאה מסגירת מיצרי הבוספורוס בפני הרוסים במהלך מלה”ע ה-1, הוא כותב כך:

“אחר זמן השכילו הבולשביקים לנצל את האיבה הזאת. ככל שהתמשכה המלחמה, נעשתה הממשלה ברוטלית יותר במאמציה לגזול מזון מן הכפרים… כתוצאה מכל אלה חל ב-1916 גידול חסר תקדים בשביתות בתי-החרושת… השביתות הגיעו לשיאן בסוף פברואר 1917 והיו נמחצות בכוח, אלמלא העובדה… (ש)כאשר נצטווה חיל-המצב של פטרוגראד לאכוף על פועלי התעשיה לחזור לעבוד הוא התמרד. כ-66,000 חיילים, שליש הכוח, לא נשמעו לפקודות קציניהם, והואיל והיו חמושים, התמוטט המשטר. הנה כי כן, השלב הראשון של המהפכה נעשה על-ידי האיכרים”.  (פול ג’ונסון, היסטוריה של הזמן המודרני מ-1917 עד שנות ה-90, “דביר” 1995, ע’ 60).

איכרים אלה, שעליהם נאמר: “הם לא בני אדם, אלא קולאקים”, היו בהמשך המהפכה הבולשביקית הקורבן האולטימטיבי שלה, כשבמסגרת השינויים הכלכליים והארגוניים שדרשה השיטה הקומוניסטית, הם הוגלו והורעבו למוות לטובת עתיד טוב יותר לעולם.

כשבוחנים את אירועי ההתנתקות בקיץ 2005 ותוהים מה היה קורה לו הייתה הסרבנות פושה בכל דרגי הפיקוד המשתייכים למחנה הלאומי ציוני דתי, כדאי להביא בחשבון כי כמו ברוסיה של 1917, קורבנות הסרבנות היו עלולים להיות הסרבנים ובני משפחותיהם. זאת, בשל מסע הדה-לגיטימציה והדמוניזציה שנערך נגד המתנחלים לפני ביצוע ההתנתקות. ההתנתקות מגוש קטיף ואירועי עמונה 2006 מלמדים כי אין להוציא מכלל אפשרות שהאיבה שייצרו כלפיהם הייתה בפועל מתירה את דמם.

לאור דברים אלה יש לבחון את תפקודו ותפקידו של האלוף (מיל’) גרשון הכהן בביצוע ההתנתקות. לפי הערכתו של הכהן, ההתנתקות הייתה רק השלב הראשון בתוכנית מתגלגלת לחזרה לקווי 67′. הקמתה של מפלגת “קדימה” על הגורמים המוכרים המעורבים במעשה, וההכרזה על “ההתכנסות” תומכים בהערכתו זו של הכהן.

לדבריו, השלמת מבצע ההתנתקות בפרק זמן קצר בהרבה מהמתוכנן, ללא שפיכות דמים המצופה, נטלה את העוקץ מתוכנית החזרה לקוי 67′. הרעיון של המשך הנסיגה ופינוי הישובים התבסס על הסתה נגד המתנחלים שתתלקח ממרחץ הדמים שתכננו גורמים שונים. די להזכיר את עלילת החומצה מגג בית-הכנסת בכפר דרום. ו”האופן בו אני (גרשון הכהן) ניגשתי לפעולה במודע עשה הכל על מנת להשיג את ההפך: לגיטימציה מחודשת למפעל ההתנחלות שתאפשר מאבק על לב העם למען שימור נחלת אבותינו ביו”ש”.

נראה אם כן, כי כשדנים את הכהן על חלקו המכריע בביצוע ההתנתקות, יש גם לבחון אם קרבתו האישית והאידיאולוגית למתנחלים לא הייתה לכל הפחות מכשול בפני קיפוח חיי-אדם.

יש משהו מתסכל בעובדה שגם בחלוף למעלה מעשר שנים להתנתקות, עדיין יש כאלה הנתלים בסרבנות כאמצעי להצלת ההתיישבות, או מאמינים שההתנתקות נולדה בן-לילה והייתה תלויה באיש כזה או אחר. הרי מסע הדיסקרדיטציה נגד המתנחלים נערך במשך עשרות שנים, וכמעט איש מאלה שנטלו בו חלק לא שילם מחיר אישי כלשהו. כך למשל, רפי פלד, לשעבר מפכ”ל המשטרה, המשיך בתפקידו גם לאחר שהצהיר בעקבות ההתנגדות ל”הסכמי אוסלו” כי אפשר לבנות מחנות אנצאר למתנחלים.

גרשון הכהן הוא מהבודדים מבין האלופים שבחרו להצטרף או להזדהות בפומבי עם המחנה הלאומי. ולמרות מוראות המלחמה, הוא עדיין מאמין כי יש לממש את זכותנו ההיסטורית על הארץ. אלא שספק אם יחס שהוא זוכה לו מצד חלק מציבור המתנחלים יזמין בכירים ממערכת הביטחון לצעוד באומץ בעקבותיו.

* הכותב הוא דוקטורנט באוניברסיטת אריאל ועמית מחקר ב”מכון אריאל לביטחון ותקשורת” שליד האוניברסיטה.