למרות ההתנצלות, משרד הביטחון צודק: שיא הפיוס עוד לפנינו

למושג “פיוס” בהקשרו הפוליטי יכולות להיות שתי דרכי ביטוי מרכזיות. הפיוס יכול להיות מדיניות הנובעת משקלול האינטרסים של המדינה הנוקטת אותו ובא לשרת תכלית מסויימת. במידה שהתכלית הושגה, או שהאינטרסים והאילוצים של המדינה ישתנו, על המדיניות להשתנות. הפיוס יכול להיות גם הלך רוח העומד בפני עצמו כתכלית וימשיך להתקיים גם כשמשתנים התנאים ומפת האינטרסים מתחלפת. מיד נחזור לכך. קודם נעסוק בעמדת משרד-הביטחון מלפני כחודש, כי ההסכם עם איראן לא ימנע את תוכניתה הגרעינית הצבאית, כשם שהסכם מינכן לא מנע את מלחמת העולם השנייה.

נהוג להניח כי הסכם מינכן היה שיא הפיוס הבריטי (והמערבי בכלל) כלפי גרמניה הנאצית. במהלך הדיפלומטי הידוע לשמצה אילצו בריטניה וצרפת את צ’כוסלובקיה להעביר את חבל הסודטים לידי גרמניה, בתקווה שכך לא יממש היטלר את איומיו לספחם בכוח ולגרור את אירופה למלחמה עולמית נוספת. למרות הערבות שסיפקו המעצמות לריבונותה של צ’כוסלובקיה מעתה והלאה, ההסכם נתפס כבגידה בצ’כוסלובקיה וזכה בדיעבד ליחסי ציבור היסטוריים גרועים. אך בזמן אמת, מלבד אופוזיציונרים קולניים שנתפסו כמחרחרי מלחמה כמו צ’רצ’יל (“העדפתם חרפה במקום מלחמה, תקבלו גם חרפה וגם מלחמה”) וסטלין (שראה בהסכם אור ירוק של המערב להיטלר להפנות את כוונותיו התוקפניות לעבר ברית-המועצות), ההסכם התקבל בהתלהבות ברחבי אירופה: מלחמת עולם נוספת נראה שנמנעה. ההסכם גם שירת לכאורה את האינטרסים של בריטניה, והיה בו היגיון מדיני מובהק. בראייה האימפריאליסטית הבריטית, הקרבת חלק ממדינה קטנה כצ’כוסלובקיה היה מחיר זעום ששווה לשלמו לטובת מניעת מלחמה כוללת. היטלר, למרות מספר צעדים תוקפניים במהלך שנות ה-30′ של המאה ה-20,, נתפס כבעל שאיפות המוגבלות למרכז אירופה. ב-1935 גם הגיע להסכם הגבלות-חימוש ימי מול בריטניה ועמד בכל התחייבויותיו. מבחינת בריטניה, לא הייתה סיבה שלא יעמוד גם בהסכם מינכן. גרמניה הייתה “זכאית מחמת הספק”.

פוטנציאל לקטסטרופה בקנה מידה היסטורי

שיא הפיוס לפיכך לא היה במינכן, אלא כחצי שנה לאחר מכן, כשבמארס 1939 כבש היטלר את צ’כוסלובקיה. למרבה התדהמה (כן, וגם החרפה) לא רק שבריטניה וצרפת עמדו מנגד, הן גם נמנעו מלהכריז מלחמה על גרמניה בתואנה היצירתית במיוחד שאין טעם לסייע לצ’כוסלובקיה “משום שהמדינה שערבנו לגבולותיה כבר אינה קיימת”, כפי שאמר אז ראש ממשלת בריטניה צ’מברליין בנאום רשמי. הסתבר שהפיוס לא היה מדיניות מחושבת אלא הלך רוח, מצב תודעתי (State of Mind), ולא התנאים האובייקטיביים וההתפתחויות בשטח, הוא שהוביל את מקבלי ההחלטות בבריטניה וצרפת. פיוס בכל מחיר. למרבה התדהמה (ואותה החרפה), אפילו ערב פלישת הוורמאכט לפולין ניסו צ’מברליין ושר החוץ שלו לורד הליפקס לשכנע את הפולנים לקבל את דרישותיו של היטלר לספח חלקים נרחבים מפולין. פיוס עד הרגע האחרון.

לא קשה להבחין כי מדיניותו של אובמה כלפי הקיצוניות המוסלמית (שהוא נמנע אף מלציין אותה בשמה) ואיראן בתוכה, נושאת אותם מאפיינים בדיוק. ההסכם עם איראן היה אולי מחוייב המציאות “מחמת הספק”, משום שאיראן מעולם לא חתמה על הסכם מרחיק לכת עם המערב המגביל את מדיניותה. יש בו גם היגיון מדיני, משום שהוא מסנדל את איראן בהתחייבות שהיא עצמה חתמה עליה, ושהפרתה מצידה תגבש לגיטימציה של המערב לפנות לאמצעים אחרים. זאת כמובן בתנאי שהפיוס כלפי איראן הוא בגדר מדיניות.

אך בואו נשים את הקלפים על השולחן (יש מספיק מקום, כי לפחות חלק מהאופציות כבר לא נמצאות עליו). האיראנים, כמו ישראל, סעודיה, מצרים והרפובליקנים בארצות-הברית, חושדים כי גישתו של אובמה כלפיהם היא תוצר של מנטליות פייסנית פרו-מוסלמית, ולא של מדיניות מחושבת ומוכוונת מטרה. את ההוכחות לכך הם יקבלו כשינסו לבחון את תגובת המערכת הבינלאומית להפרות ההסכם. אם ייטיבו לשחק את המשחק, יתברר להם כי האופציה הצבאית היא לא רק אקדח לא טעון, אלא אף מנוגדת לתודעת ה”פיוס בכל מחיר”. במהלך הדרך הם לא יצטרכו להיות מוטרדים מ”רעשי רקע” כמו של נתניהו או ליברמן שיתריעו על הפרות ההסכם. הרי אובמה עצמו רמז לא פעם שנתניהו חיבל במאמצים להגיע להסכם עם איראן. והקרנבל ההיסטרי סביב ההשוואה להסכם מינכן הבהיר היטב את יחס הקהיליה הבינלאומית והתקשורת למי שנתפס כיום כ”מחרחר מלחמה”. כשהאיראנים יתקדמו צעד אחד קדימה, והמערב יתעורר להבין כי שגה, כבר עלול להיות מאוחר מדי.

לאחר ההתנצלות שפרסם משרד הביטחון על השוואת הסכם-הגרעין עם איראן להסכם מינכן, נפגש השבוע שהב”ט ליברמן עם שר ההגנה האמריקני. הרושם שהתקבל מהפוטו-אופ הוא שהעניין מאחוריהם ומאחורי שתי המדינות. אבל את הדיפלומטיה יש להשאיר לדיפלומטים. ואילו מאחורי הקלעים, יש לקוות, הבהיר ליברמן למקבילו כי להתנהלותה של ארה”ב עד כה ומעתה והלאה יש פוטנציאל לגרום לקטסטרופה בקנה מידה היסטורי.

הסכם הגרעין אכן לא ימנע את המירוץ האיראני לנשק גרעיני, כשם שהסכם לא מנע מהיטלר לתקוף אלא רק הגביר את תיאבונו. העניין הוא שלמרות הדרמה שחולל הסכם הגרעין, עוד לא ראינו כלום. ניתן רק לתהות עד כמה יצירתיים יהיו הטיעונים שבהם ישתמשו מנהיגי העולם החופשי כדי להסביר את ההפרות הצפויות של ההסכם מצד איראן. בעצם, הניסיון של אובמה לייחס לישראל שביעות רצון מההסכם יכול להיחשב כתירוץ הראשון בתהליך.

* דורון בקל-איילון הוא מוסמך האוניברסיטה העברית בהיסטוריה כללית, בעל תעודת הוראה ומרצה למדע המדינה ומשטר מדינת ישראל במכינה קדם-אקדמית.