גלגוליו של ניב עברי קדום

הלא אנוכי טוב לך מעשרה בנים או משבעה?

ללמוד מהסופרת בספר הספרים שלנו כיצד כותבים סיפור אהבה נדיר ביופיו

בסיפור העֲקָרוּת של חנה שעיינתי בו בהרחבה במסה “מי חיבר את סיפורי הנשים העקרוֹת במקרא?“, התעכבתי במיוחד על השיחה שקיים אלקנה עם חנה אחרי הארוחה המשפחתית בשילה. בפירושי לשיחה זו הדגשתי, כיצד הפליא אלקנה לבחור את מילותיו כשאמר לחנה “הלא אני טוב לך מעשרה בנים”, ולא כשל בבחירה אלטרנטיבית וכושלת שכנראה גברים לא מעטים היו בוחרים בה: “הלא את טובה לי מעשרה בנים”. משום ששקל היטב את סדר המילים שהשמיע לחנה כדי לנחמה, הצליח להקל אצלה במידה רבה את הכאב וההשפלה שהרגישה בשעת הארוחה, כשמולה ישבה עם ילדיה האשה האחרת של אלקנה, פנינה, שהתברכה בבנים ובבנות רבים.

חז”ל התעכבו על הסבל הזה של חנה באגדות שכתבו על המעמד, שבהן ענו על השאלה, איך הצליחה לאה להַרְעים את חנה בנוכחות אלקנה מבלי שנתנה לו בכך הצדקה להתרות בה על התנהגותה זו. הבה נכיר אחת מאותן האגדות (מן העיבוד ב”ספר האגדה” של רבניצקי וביאליק) העונה על שאלה זו: “ר’ תנחום בר אבא אמר: היו יושבים לאכול, והיה אלקנה נותן לכל אחד ואחד מבניו חלקו. היתה פנינה מתכוונת להכעיס את חנה והיתה אומרת לאלקנה: תן לזה, בני, חלקו, ולזה (בני) – לא נתת חלקו. למה? – “בעבור הַרְעִימָהּ” על האלוהים. אמר לה הקדוש-ברוך-הוא: את מרעמת אותה עלי – חֲיַיִּךְ אין רעמים שאין אחריהם מטר – ומיד אני פוקדה.

נשוב למשפט המדוד שבו ניחם אלקנה את חנה: “הלא אנוכי טוב לך מעשרה בנים” (פסוק 8 בפרק א’), ונראה אם מיצינו את יופיו בהסבר שהצמדנו לו. מסתבר שלא, כי מיד לאחר מכן בפרק הבא בספר שמואל מופיע משפט הנוקב מספר אחר כדי לנחם את האשה העקרה על מכאובה. ושלא במקרה נקבה חנה מספר אחר במזמור שלה במקדש שילה: “עד עקרה ילדה שבעה” (פסוק 5 בפרק ב’). מאחר שלפנינו אמירות מנחמות שנקבו מספרים שונים באותו סיפור, מן הדין לבחון איזו משתיהן הייתה שכיחה יותר ואולי גם מוקדמת יותר. ראוי אלקנה שנוסיף שבח לאופן שבחר לנחם את חנה באותו מעמד על מכאוב העקרות שלה.

כדי להשיב על השאלה שהצגתי, נסתייע בשימוש נוסף שנעשה במקרא בתבנית הניסוח של אלקנה, שימוש המופיע במגילת רות, בסיפור השיבה של נעמי ממואב לבית-לחם. אף שתוכן הסיפור במגילת רות ידוע מאוד, נחזור על עיקריו. נעמי הייתה אשה מאושרת ואם לבנים, עד שנאלצו היא ובעלה לנדוד לשדות מואב כדי לשרוד בחיים. שם, במואב, תכפו עליה האסונות. היא התאלמנה מבעלה וגם שכלה את שני בניה. חייה השתקמו רק בשובה לנחלת אבותיה בבית-לחם, אחרי שזכתה לחבוק נכד, פרי אהבתם של בועז וכלתה רות.

סיפור חייה של נעמי מבליט שחוותה שני מהפכים בחייה: מרעיה מאושרת ואם לבנים הפכה לאומללה בניכר, ובמולדת חזרה והפכה לאשה מאושרת בזכות רות. שכנותיה של נעמי מסכמות באוזניה את תרומתה של רות להשבת אושרה באמצעות הפתגם שהיה נפוץ בפיהן: “היא (רות) טובה לך משבעה בנים” (ד’-15). כזכור, גם אלקנה בחר במילה “לך” בדברו אל חנה, כי ביקש להדגיש באוזניה שטובתה היא העומדת לנגד עיניו. וכך עשו גם שכנותיה של נעמי באומרן משפט זה באוזניה.

מהופעת הניב גם בסיפורן של נעמי ורות סביר להניח, שגם מגילת רות חוברה בידי סופרת-אשה, ולא בידי סופר-גבר. אך בניגוד למספר עשרה בנים שבו נקב אלקנה בדברו אל חנה, נוקבות שכנותיה של נעמי במספר מצומצם יותר, בשבעה בנים. ולכן חוזרת השאלה: איזו משתי הגירסאות היא הנפוצה והמוקדמת יותר מבין השתיים, זו המציינת שבעה בנים כמופת לאימהות מאושרת, או זו המגדילה את מספר הבנים לעשרה?

דומה כי ללא קושי ניתן לקבוע, שבנוסח הקדום והנפוץ יותר של האימרה נעשה שימוש במספר שבע, שהפך זה מכבר למספר מקודש וגם יוחס לו כוח מאגי. תפוצת המספר שבע בתנ”ך מוכיחה זאת. הוא מופיע בחוקת השבת, בתיאורי הפולחן של הקרבת הקורבנות ובקביעת המועדים של השנה, ונעשה בו שימוש רחב הן בפסוקי התוכחה והקללה והן בפסוקי הנחמה והברכה של הנביאים. ומכאן, שרק על יסוד שכיחות הניב עם המספר שבע יכול היה אלקנה להפתיע את חנה, כששינה בדבריו את הנוסח המקובל והגדילו לעשר. לעומת זאת, במזמור ההודייה לאלוהים שאמרה חנה בפומבי אחרי לידת שמואל, דווקא היא השתמשה במספר שבע כדי לציין את דבר היותו “אֵל דֵעוֹת”, אל חכם שמעשיו נפלאו מבינת בן-אנוש, וביניהם גם הפיכת אשה עקרה ליולדת, ולפעמים גם “רַבַּת בנים” לאשה אומללה, כפי שאירע לנעמי בניכר, בשדה אדום.

כלומר: סביר להניח שניב זה הפך לקלישאה כבר באותם ימים, ומרוב שימוש בו נשחק כוחו לנחם אשה עקרה. ומשום כך נזהר אלקנה שברגע האינטימי שלו עם חנה לא יאמר את הנוסח הקלישאי של המשפט, והוא אכן ריענן אותו על ידי הגדלת המספר המופיע בניב בדרך כלל על ידי הכנסת שינוי בו. או ליתר דיוק : הסופרת שחיברה את הסיפור על עקרותה של חנה דאגה לטעת בפיו גירסה רעננה יותר של הניב מזו השחוקה שהייתה נפוצה אז בפי כולם*.

 

איזכורים מאוחרים של הניב

בשלב הזה אני מבקש את סליחת הקוראים על כך שאני מדלג מגיבורי הסיפורים במקרא אל סיפוריהם של סופרי הספרות העברית המאוחרים, כדי הדגים כיצד הבליעו ביצירותיהם את הניב הקדום “הלא אני טוב לך מ…”. אין ספק בלבי שבין התקופות המרוחקות השתמשו בניב הזה סופרים עבריים רבים, אלא מאחר שאני מבקר ספרות ותיק, הנוהג עדיין להסתמך רק על דוגמאות מתוך הספרים שהספקתי לקרוא, ומתוכם רק על הטקסטים שנחרתו בזכרוני, אני מרשה לעצמי לבצע דילוג כזה, ויבואו אחרים להשלים את מה שהחסרתי.

הטקסטים שאזכיר מוכיחים, שסופרים מאוחרים הבחינו בהבדל בין שתי הגירסאות של ניב זה במקרא, וגם הם העדיפו להשתמש בסיפוריהם בגירסה המאוחרת של אלקנה, שהיא גם רעננה וגם עשירה מזו המוקדמת ממנה. העדפה זו מוכיחה, שגם אחרי אלפי שנים התרשמו סופרים ממילות האהבה שאמר אלקנה לחנה במידה כזו שבחרו לחזור ולהשמיען בסיפוריהם, במבעי האהבה של הגיבורים הגבריים לאהובותיהם. להלן שלוש דוגמאות מיצירותיהם של סופרים בני זמננו, שאלפי שנים מפרידות בינם לבין העידן שבו כתבה הסופרת האלמונית את הסיפור על אהבת אלקנה לחנה.

בסיפור “רקמה”, שהשלים אשר ברש בשנת 1949, הוא מספר על תלאות חייה של הנצ’י, אשה אומללה שלא הצליחה להתעבר מפנחס בעלה. מששב פנחס בעלה מסיבוב עסקיו, פנה אל הרב ודרש לכפות גט על אשתו העקרה, אך חזר מדרישתו זו אחרי שהרב הסביר לו, שגט בכפייה הוא עניין חמור מאוד. לפני שפנחס יצא שוב לעסקיו למשך שנה, הבטיח להנצ’י, ש”גמור עמו לשים קץ לנדודיו בניכר. אם ירצה השם לפסח הבא ישוב לביתו וישב עימה, כי טובה היא לו מעשרה בנים, כחנה לאלקנה. בין כך ובין כך לא צעירים הם עוד. ואם נגזר מן השמים, שיהיו חשוכי בנים, עליהם לקבל את הגזירה, יעשו מעשים טובים ויהיו חשובים להם כזרע” (ע’ 63 בקובץ “סיפורים נבחרים” במהדורת דביר לעם).

בקצת מאמץ יכול היה ברש לשפר את דברי הפיוס של פנחס להנצ’י, אילו ניסח בפיו את הניב בדומה לאופן שניסח אלקנה את הניב הזה באוזני חנה, שהוא (פנחס) טוב לה (להנצ’י) מעשרה בנים. אין לחשוד באשר ברש שלא הכיר את המקור שממנו שאל את הניב, ולכן ייתכן שביקש לרמוז, על ידי שינוי ההדגשה בגירסה שנטע בפי הגבר בעלילה זו, שפנחס היה משוכנע שלא הוא, כי אם הנצ’י לקתה בעקרות. עובדה זו נרמזה גם בפנייתו של פנחס לרב, כדי למצות את ההיתר ההלכתי לכפות גט על אשה עקרה אחרי עשר שנות נישואים ללא הולדה.

הדוגמה האחרונה לפי שעה לשימוש בניב מסיפור אלקנה וחנה מופיעה ברומן “עת דודים” (2008) של מירי ורון. ברומן זה משולב הניב הקדום בדברי אהבה שמשמיע גבר לאשתו, המתקשה שוב ושוב להשלים בהצלחה את הריונותיה. את אהבתו לאשתו שיינדל, החוזרת ומפילה את עובריה, מבטא גבירץ במילים הקדומות של אלקנה: “ואני אומר לה כל החיים, אמר, הלוא אני טוב לך מעשרה בנים. אני לא מבקש שום נצר לפלא הזה ששמו יצחק גבירץ” (ע’ 149).

כמו אלקנה, גם גבירץ מעמיד את כיסופיה של שיינדל במרכז. הוא חולק איתה את סבל כישלונה לסיים בהצלחה את הריונותיה ומנסה להבהיר לה שאהבתו אליה לא פחתה עקב כך. ולכן, אף שאין מדובר בעקרוּת כסיבה המעיבה על אושרם של גבירץ ושיינדל כזוג נשוי, ראוי שיושמעו מילות האהבה הקדומות של אלקנה לחנה מפיו של גבירץ לזוגתו, ודווקא בניסוח הנאמן למקור: “הלא אני טוב לך מעשרה בנים”.

בין הדוגמה מהסיפור “רקמה” של אשר ברש  לדוגמה מהרומן “עת דודים” של מירי ורון מפרידות כ-60 שנה. עובדה זו מלמדת על כוחו וחיוניותו של הניב, אם רק משתמשים בו בהקשר המתאים. מסקנה זו אי-אפשר להחיל על איזכור נוסף של הניב, שנדפס ברומן “יסמין” (2005) של אלי עמיר. ההפניה לניב הקדום כלולה ברומן זה בפרשה המסופרת על הסוף הטראגי שפקד את ר’דיר, פלסטינית צעירה שרעתה את הצאן לרגלי הר-הצופים לפני מלחמת ששת הימים ב-1967. נורי, גיבור הרומן, הכיר אותה בתקופת המילואים שעשה אז על הר הצופים, אך במסגרת תפקידו כעוזר השר לענייני ירושלים חזר ופגש בה מספר פעמים גם אחרי המלחמה. הפתגם משולב בסצינה שבה מספרת אמה של ר’דיר, פתחיה, לנורי, כיצד נרצחה בתה היפה.

עצאם, בעלה של ר’דיר, שנטש אותה ועבר להתגורר בעמאן, הופיע לפתע והודיע שבא לקחת אותה אליו לעמאן. אך לרוע המזל פגש עצאם בצריף שבו התגוררה ר’דיר עם אמה, את בן-דודה כָּרִים, שחיזר אחריה וטען כי הובטחה לו עוד כשהייתה בת שמונה. שני הגברים יצאו מהצריף להסדיר את המחלוקת ביניהם. על צלע ההר, ליד הסלע שעליו נהגה ר’דיר להתבודד, מצאו אחר כך את גופתה. לנורי גילתה פתחיה, כי בעבר, כאשר כרים הגיב בקנאה על הביקור של ר’דיר במשרדו של נורי, לא שתקה לכרים המקנא לבתה, אלא אמרה לו את דעתה, שנורי “טוב לה (לר’דיר) מעשרה אחים” (שם, ע’ 340).

מאחר שההשוואה בדוגמה זו היא לעשרה אחים ולא לעשרה בנים, ומאחר שהמשפט נאמר מפי פתחיה כנזיפה לכרים, ולא מפי גבר לאהובתו, מוצדק להגדיר דוגמה זו כפרפרזה מגושמת למשפט היפה והמרגש שהשמיע אלקנה באוזני חנה. ומאחר שבסיפורו של עמיר אין מדובר כלל על יחסי אהבה, כי שני הגברים המתחרים על ר’דיר אינם מוּנעים על ידי אהבה אליה, אלא תובעים בעלוּת עליה, טוב היה עושה עמיר לו נמנע מעשיית פרפרזה למשפט של אלקנה. והלקח שצריך ללמוד מהדוגמה המופיעה בספרו הוא חד וברור: לא כל שאילה מהתנ”ך היא מותרת, אבל תמיד מותר וגם רצוי ללמוד מספר הספרים שלנו כיצד כותבים סיפור אהבה נדיר ביופיו.

 

 

– – – – –

* ראה בספרי החדש, “מוקדים חדשים בסיפורת הישראלית” (עמ’ 172-167) שהופיע לאחרונה בהוצאת “יחד”, דוגמאות נוספות לריענון ניבים, שהפכו בדורם לקלישאה מרוב שימוש, ביצירותיהם של סופרים בדורות מאוחרים יותר. פרטים: [email protected]

* יוסף אורן הוא חוקר, מבקר ומרצה לספרות ומחברה של הסדרה המחקרית-ביקורתית “תולדות הסיפורת הישראלית”.  זכה פעמיים ב “פרס היצירה” מטעם ראש הממשלה ופעמיים ב”פרס הביקורת” ע”ש ברנשטיין.

Print Friendly, PDF & Email