“זאת ועו”ד” ועוד ועוד

ככל שהתקרבתי אל סוף הספר “זאת ועו”ד – דיוקן העברית המשפטית בישראל” (לשכת עורכי הדין, 2016), שחיברו רן לוסטיגמן ומיכל אהרוני בעריכה וליווי של ד”ר רוביק רוזנטל, כך האטתי את הקריאה בו, כדי שלא להיפרד ממנו כל כך מהר. “זה נכון, כך בדיוק כותבים”, צחקה במבוכה ידידתי עורכת הדין למקרא ציטוט מגוחך מכתב תביעה סטנדרטי שפותח את הפרק הראשון של הספר. היא לא ניתקה מהספר לפני שהבטחתי להעביר לה אותו לקריאה לאחר שאסיים לכתוב את הביקורת הזו עליו.

הדפדוף המחודש בספר לשם ביצוע המלאכה השקיע אותי שוב בין דפיו. יש לציין כי כבר ב”פתח דבר” שלו לא הסכמתי עם טענת מחבריו כי “הספר מיועד לכל המתעניינים בנושאי לשון בכלל ובשפה המשפטית בפרט – בעלי השכלה משפטית וחסרי השכלה כזו”. לדעתי, הספר מיועד קודם כל למחוקקינו, שספק אם מרביתם אכן מתעניינים בנושאי שפה, גם אם זהו כלי עבודתם  העיקרי,  מתקיני תקנות שמתקנים אותנו ומנסחי חוקי-העזר שטווים סביבנו אינסוף כללים המגבילים – סליחה, המנתבים – אותנו כמעט בכל היבט של חיינו. הספר מיועד לחוקרי החברה, לחוקרי הנפש, לחוקרי תקשורת ולעוסקים בה, לאנשי עסקים שניסוח חוזים, קיומם, הפרתם והמלחמה על אכיפתם, הם להם לחם חוק, למי שחותם עם בנק על חוזה משכנתא, ובקיצור: לכולנו. כי כפי שכבר אמרו יודעי דבר: “כל העולם משפט”.

כותבי הספר מצהירים כי יצאו למלאכתם גם כדי לקדם מה שהם מכנים “אג’נדה”: קריאה לשפה משפטית פשוטה ובהירה. אך הם מצאו במהלך עבודתם שהם למעשה חלק מתנועה עולמית, במיוחד בארצות דוברות האנגלית, ששמה לעצמה אותה מטרה ממש.

ואכן, העבודה הרחבה, המעמיקה והיסודית שהושקעה בספר – במחקר ובכתיבה – ניכרת בכל עמוד שלו. כמי שעולם המשפט לא זר לה, ריכוז הדוגמאות שהובאו בו, מכתבי טענות, פרוטוקולים של דיונים בבתי משפט, פסקי דין ומאמרים משפטיים ולא משפטיים, הבליט לי מאוד את הגיחוך, אך בעיקר חידד את הבעייתיות – הסרבול, האריכות, עודף הציטוטים, חוסר הדיוק, הסתירות, היבוא המיותר של ביטויים משפות זרות כמו לטינית וארמית,  השגיאות הגסות וההתנשאות – של השפה המשפטית הנוהגת.

הנאה מיוחדת מסב ניתוח הניסוחים של שפת המשפטנים, שכן מחברי הספר מאירים את מקורם הלשוני-חברתי-היסטורי של ביטויים שונים, החל מהקשר בין משטר לשטר וכלה בסמיכות הלשונית שבין סמכות למסמך, תוך מעקב אחר תהליך נדידתם ממקורות קדומים ופחות קדומים היישר לשפת הסתרים של כהני המשפט.

כי לא חומקת מעיניהם של המחברים שאחת התוצאות, ואולי גם המטרות, של יצירת שפה מקצועית שרק בעלי מקצוע שולטים ומתמצאים בה, היא הפיכת המשפטנים למעמד סגור, קאסטה, שאליה נדרש כל מי שאינו משתייך אליה המבקש לקבל ייעוץ בניהול ענייניו, ובעיקר – בפתרון סכסוכיו. יצירתה ושימורה של השפה המשפטית על כל מגרעותיה ממלאת אפוא תפקיד    שונה לגמרי מן המטרה המקורית של הטקסיות שאמורה לאפיין את ההליך השיפוטי. שכן זו לא נועדה להדיר מההליך את הצדדים האמיתיים של הסכסוך – תוצאה כמעט בלתי נמנעת של “ייחודה” – אלא לעשות סובלימציה לאלימות שמעורר הסכסוך ולנתב אותה. במקום שימוש באגרופים ובאקדחים, מועבר פתרון המחלוקת להכרעתו של אדם שלישי (השופט) בדרך של כתיבה ודיבור, תוך שימוש בנציגים (עורכי דין), לא רק בשל בקיאותם ברזי החוק, אלא בשל היותם פחות מעורבים רגשית במחלוקת ולכן יכולים לראות אותה בפרספקטיבה רצוייה, כמו גם היבטים נוספים שלה.

השימוש בשפה משפטית מסורבלת ובלתי מובנת יוצר נתק תקשורת בין אנשי המשפט לבין הצדדים שבפתרון מחלוקותיהם הם נועדו לטפל, נתק שעלול להחמיץ את עצם מטרת התקשרותם. שכן, תהייינה שפתם והשכלתם של אנשי המשפט גבוהה, מעמיקה ומורכבת ככל שתהיה, הם תמיד יידעו את פרטי המחלוקת פחות טוב מהצדדים המסוכסכים. מחסום השפה, שאליה מתורגמים פרטי המחלוקת, אינו מאפשר הרבה פעמים לצד המיוצג לבדוק את נכונות העובדות בכתבי הטענות הטובעות בניסוחים של אין נפקא מינא/אשר על כן/למותר/וגם/או לכאורה, ו/או אין בכך מניעה ו/או כדי לשלול/להכחיש/להוסיף, ולהמיר במוחו את הכתוב ללשון בני האדם.

אחרי שמוגשים לבית המשפט כתבי טענות, הכתובים הרבה פעמים בשפת סתרים, מקבלים הצדדים למחלוקת ועורכי דינם פסקי דין, שמחברי “זאת ועו”ד” מטילים עליהם אשמה לא מבוטלת ביצירתה ושימורה של שפת הקאסטה המשפטית, ושלל הדוגמאות העסיסיות והמשעשעות לכך המובאות בספר לביסוסה, וניתוחם – פשוט מרתק. מחסום השפה המפריד בין הצדדים למחלוקת לבין מייצגיהם, ופעם נוספת בין המייצגים לבין השופטים, מגביר כמובן את הסיכוי שפסקי הדין לא רק שאינם נותנים לצדדים להרגיש כי “היה להם יומם בבית המשפט”, אלא מחזקים את תחושת חוסר-האונים שלהם מכך שהם לא הובנו ושלא נעשה עמם הצדק המגיע להם.

זאת ועוד. מחברי הספר מרחיבים את ביקורתם על בית המשפט העליון על האקטיביזם השיפוטי שהוא נוקט, על אריכות מיותרת של פסקי הדין שלו, על ציטוטים מיותרים ומכבידים, על שימוש במונחים עמומים כמו סבירות ומידתיות, על הכללות שאינן במקומן ועוד ועוד. אך אם חשבתם שמדובר בספר כבד ומשמים, אל דאגה – כל אלה מוגשים בחיוך ובקריצה.

הביקורת הנוקבת שמותח הספר על השפה שבאמצעותה הרימה הקאסטה המשפטית את עצמה מעם, בעיקר בארצנו אבל לא רק בה, נסמכת על עושר של מידע משפטי, לשוני, בלשני, תרבותי ואף פילוסופי, וכתובה בהומור ובשנינה.

זאת ועו”ד סיבך אותי בדילמה בין הדחף להשאיל אותו לכל חברי והרצון לשמור אותו אצלי לקריאות חוזרות. למרבה הפלא, הצלחתי לפתור את הדילמה ללא עזרה של עורכי דין, יועצים משפטיים ושופטים, בכך שאני ממליצה כאן בכל פה על קריאתו.

* דפנה שמורק-נתניהו היא עורכת-דין, והעורכת הראשית של המגזין “מראה”