התקווה, לא היאוש, גורמת לטרור בירושלים

בהבדל מערביי ערים מעורבות אחרות, ערביי ירושלים מקבלים עידוד מיהודים, ארגונים ומדינות שירושלים תהיה בירתם

שלום במזרח התיכון ניתן רק למי שמצליח לשכנע את אויביו כי לטובתם הם עליהם לעזוב אותו לשלום ולהתעסק בענייניהם

התקווה – לא הייאוש – היא הגורם לטרור הערבי-איסלאמי בירושלים.

עיון קליל במפת הטרור הערבי-איסלאמי נגד יהודים מעלה תמונה ברורה: הטרור בירושלים נפוץ, מסובך ואינטנסיבי בעיר זו הרבה יותר מבמקומות אחרים בישראל, שבהם גרה אוכלוסייה ערבית-איסלאמית, דוגמת יפו, נצרת, עכו וחיפה. מאליה עולה השאלה: למה דווקא בירושלים? מה הופך את העיר הזו למטרה מושכת כל כך לטרוריסטים ולטרור?

בעבר עמדנו על המרכיב ההיסטורי והדתי של הסכסוך בין ישראל ושכניה, שקיומה של מדינת ישראל ובירתה ירושלים מהווה עבורם אתגר דתי. זאת, בשל ראייתם את האיסלאם כ”דת אמת” ואילו היהדות (כמו הנצרות) היא בעיניהם “דת שקר”. שיבת היהודים לארצם ולעיר בירתם ההיסטורית נתפסת באיסלאם כחזרת היהדות להיות “דת אמת”, ולכן היא אתגר למעמד של האיסלאם בעולם.

בנוסף למרכיב הדתי יש גם מרכיב לאומי: קיומה של מדינת ישראל הוא תמונת מראה של כישלון הערבים במניעת הקמתה בשנת 1948 וכשלונות נוספים של האומה הערבית בכל המלחמות, שמטרתן העיקרית הייתה להשמיד את מדינת ישראל כולה. הכישלון המיט בושה על האומה הערבית, ולכן שלום עם ישראל הוא מבחינת הערבים הודאה בכשלונם והנצחת הבושה שנגרמה להם מעצם קיומה של מדינת ישראל.

אבל כל זה אינו מסביר מדוע ערביי יפו, חיפה, נצרת ועכו אינם עוסקים בטרור, ואילו ערבים רבים הגרים בירושלים עסוקים בו יומם ולילה. יש מי שמנסה להסביר את ההבדל בנוכחותו של “מסגד אלאקצא”, אבל גם זה לא נכון, כי המוסלמים ביפו ובנצרת רואים ב”אלאקצא” מקום קדוש לא פחות מאלה המתגוררים בירושלים, ובכל זאת הם לא מפגעים ואילו הירושלמים – כן.

יהיה מי שיטען שההבדל בין הערבים של יפו, חיפה, נצרת ועכו מצד אחד, ושל ירושלים מצד שני, נובע מאורך התקופה שישראל מחזיקה בערים אלו: ארבע הערים הן כבר 68 שנה בתחומי מדינת ישראל, ואילו ירושלים – “רק” 50 שנה. אך ארבע הערים היו שקטות ושלוות, ללא טרור, הרבה לפני שמדינת ישראל הייתה בת 50 שנה, אז למה בירושלים 50 שנה לא הספיקו להרגיע את תושביה הערבים-מוסלמים?

התשובה פשוטה: יש הבדל עקרוני בין השליטה הישראלית ביפו, חיפה, נצרת ועכו מצד אחד, ובין ירושלים מצד שני, והוא סופיות השליטה הישראלית: מאז חתימת הסכמי הפסקת האש – לא שלום! – בין ישראל ושכנותיה הערביות ברודוס ביולי 1949, הבינו הערבים המתגוררים בארבע הערים כי הם הפכו, בעל כורחם, לאזרחים במדינת ישראל, ומצבם זה הוא סופי, לפחות עד שתחוסל (אינשאללה) מדינת ישראל. אבל כל עוד היא קיימת, אין להם שום אפשרות אחרת. מבחינתם ההסכמים הללו היו סוף המאבק, ומכאן ואילך עליהם לחיות, כך או אחרת, תחת שלטון ישראלי, בין אם ירצו בו ובין אם לאו.

 

“ממשלת תל-אביב”

ההכרה הערבית דה-פקטו במדינת ישראל ב-1949המחישה להם את בגידת העולם הערבי בהם, ותקוותם לשחרור על ידי מדינות ערב נגוזה. ההכרה הבינלאומית בשליטה הישראלית על עריהם הגבירה את תחושת אין-האונים שלהם מול מדינת ישראל, והם קיבלו עליהם את כללי המשחק החברתי, הכלכלי והפוליטי של המדינה, לא מאהבה, אלא כיוון שאין משחק פוליטי אחר שהם יכולים להשתתף בו. אבל חשוב מכל: הם מעולם לא שמעו אף ישראלי, מקצווי הימין עד קצווי השמאל, הקורא למדינת ישראל לוותר על יפו, חיפה, עכו ונצרת ולמסור אותן לשליטה ערבית. מול אחדות ישראלית המגובה במדינות ערב והקהילה הבינלאומית, הם הבינו שהמאבק נכשל, וכי מעתה עליהם לנווט את חייהם ולקדם את ענייניהם בתוך מדינת ישראל ואיתה.

לעומתם, ערביי ירושלים חיים במצב נפשי אחר לחלוטין, שבמרכזו התודעה כי שליטת ישראל במזרח ירושלים אינה סוף פסוק. יש לכך גורמים רבים: מצד אחד, הם שומעים השכם והערב ישראלים המציגים את עצמם כציונים, הקוראים לחלק את ירושלים ולהקים בחלקה המזרחי – המקודש ליהדות למעלה משלושת אלפי שנים – בירה למדינה פלסטינית; הם רואים עמותות כמו “עיר עמים” שהאג’נדה שלהן מכירה בזכות הערבים להקים בירה בירושלים, אף על פי שירושלים מעולם לא הייתה בירה של שום מדינה ערבית או איסלאמית; הם רואים שממשלות ישראל מאז 1993 לא התנגדו לשים את ירושלים על שולחן המשא ומתן; הם רואים את הפעילות הרשמית (!) של הרשות הפלסטינית בירושלים; הם רואים שבתי הספר במזרח ירושלים פועלים על פי תוכנית הלימודים של הרשות הפלסטינית הנלמדת מספרי הלימוד שזו מייצרת, שבהם מדינת ישראל אינה מופיעה כלל על מפותיהם; הם רואים את ההזנחה הסביבתית במזרח העיר בניגוד להשקעה בחזות העיר המערבית; הם רואים שאוניברסיטת אלקודס אינה כפופה למועצה להשכלה גבוהה של ישראל; והם רואים עוד ועוד הוכחות לכך שישראל אינה רצינית בכוונתה לספח באמת את מזרח ירושלים לשטחה, למרות שעברו כמעט 50 שנה מאז ש”כבשה” אותה.

ערביי ירושלים רואים שבניגוד להסכמי רודוס של 1949 שבהם עמדה ישראל על הכרה ערבית בשליטתה על יפו, חיפה, נצרת ועכו, ישראל לא עמדה כך שמצרים וירדן – שחתמו איתה על הסכמי שלום בשנים 1979 ו-1994 – יכירו בירושלים המאוחדת כבירת ישראל. הם גם רואים איך ישראל מאפשרת לכל המחזיק מצלמה ומיקרופון לעמוד בירושלים ולכנות אותה “אלקודס הכבושה” לעשות זאת ללא הפרעה ולנהל מתוכה את הג’יהאד התקשורתי שלו נגדה. הכוונה היא במיוחד לערוץ הג’יהאד “אלג’זירה” הממומן בכספי הגז של ממשלת קטר.

ערביי ירושלים שומעים איך הבי. בי. סי. המשדר מלונדון מכנה את ממשלת ישראל “ממשלת תל-אביב”, כלומר מזייף את המציאות, כדי לא “להכיר” בירושלים כבירת ישראל; הם רואים איך אפילו הנשיאים האמריקנים – התומכים בישראל בכל דרך אפשרית – מתנגדים להעברת השגרירות האמריקנית לירושלים המערבית, לא המזרחית, אפילו שהשגרירות כבר רכשה בה קרקע ובנתה כבר את בנייני המגורים לאנשי הסגל; הם רואים שברישומי מחלקת-המדינה האמריקנית לא מצוין שהקונסוליה האמריקנית בירושלים היא בישראל; הם קוראים בעיתון שמחלקת המדינה האמריקנית מתנגדת לרישום בתעודת לידה של ילדים בעלי אזרחות אמריקנית שנולדו בירושלים, כי הם נולדו בירושלים, ישראל, אלא רק בירושלים, כאילו שעיר זו נמצאת בחלל; ולאחרונה הם למדו ממחלקת המדינה האמריקנית כי הנשיא האמריקני היה בהלוויית שמעון פרס בירושלים, לא בישראל.

ערביי ירושלים שומעים שיש אפילו יהודים בארה”ב ובאירופה, חברים בארגונים אמריקניים כמו J-Street, ו- Jewish Voice for Peace, ואירופיים כמו J-Call ו-Jews for Justice for Palestine , המקדמים ויתורים של ישראל במזרח ירושלים; כמו שהם שומעים כי גם בבתי “הילל” בכמה אוניברסיטאות אמריקניות אין מרשים לסטודנטים היהודיים לקיים אירועים ביום ירושלים, בנימוק  כי העניין “שנוי במחלוקת”; וגם הקרן החדשה לישראל פועלת מתוך ישראל לקדם אג’נדה זו.

ערביי ירושלים שומעים שהעמים האירופיים גם הם, למרות חטאיהם הנוראים נגד היהודים לאורך דורות רבים, כולל במלחמת העולם השנייה, אינם מכירים בירושלים המאוחדת כבירת ישראל, ואפילו מדינות שהן ידידות חמות של ישראל מחזיקות שגרירויות בתל-אביב, לא בירושלים.

כל הדברים הללו ביחד – החל מהיחס של ישראל ויהודים לירושלים, דרך יחס העולם הערבי וכלה ביחסו של העולם הרחב לבירת ישראל – יוצרים אצל תושבי ירושלים הערביים את התחושה שאם יפגעו, ירצחו, ידרסו, ישרפו – ובקיצור: יתנגדו ויפעילו טרור, יגיע יום והישראלים יתעייפו, יתייאשו, ירימו ידיים ויעזבו את אלקודס לערבים-המוסלמים, כפי שהייתה מאז שכבשו אותה מהביזנטים בשנת 638 לספירה עד לכיבוש הבריטי ב-1917, וכמו שהייתה תחת הכיבוש הירדני הבלתי חוקי ולא לגיטימי בין 1948 ו-1967.

ערביי ירושלים עדיין לא השתכנעו שתבוסת 1967 היא סופית. דוחפת אותם התקווה – לא הייאוש – והיא הגורם לטרור האבנים, הבקבוקים, הסכינים, הפיצוצים, הדריסות והיריות בירושלים. מי שנוטע בהם את התקווה הם חלק מהישראלים והיהודים, כל הערבים, וחלק מהאמריקנים ושאר “ידידי” ישראל ברחבי העולם, שלא מכירים בירושלים המאוחדת כבירת ישראל ההיסטורית והנצחית.

ביום שישראל תהיה מאוחדת בעניין ירושלים, ותשכנע את שאר העולם לקבל את שחרור ירושלים ב-1967 כמו שקיבלו את שחרור יפו, חיפה, נצרת ועכו 18 שנה קודם לכן, אז ערביי ירושלים יתייאשו ויקבלו עליהם את הדין, בדיוק כמו שקרה לערביי הערים האחרות, ויחפשו כמוהם – וימצאו – את הדרכים לחיות עם ישראל בשלום.

שלום במזרח התיכון ניתן רק למי שמצליח לשכנע את אויביו כי לטובתם הם עליהם לעזוב אותו לשלום ולהתעסק בענייניהם. זהו השלום היחיד שיש באזור הזה, וככל שישראל תקדים להבין זאת, כך היא תקצר את ייסוריה ואת דרכה להתקיים בשלום באזור משברי זה. סוגיית ירושלים אינה יוצאת מהכלל

חתימה טובה וחג שמח לכולנו.

* המאמר פורסם באתר “מידה”.

http://www.israelnationalnews.com/Articles/Author.aspx/614

Print Friendly, PDF & Email