המסר המרכזי של חנוכה הוא חירות – הן במובן של עצמאות פיזית, דהיינו ריבונות לאומית, והן במובן של עצמיות רוחנית, דהיינו שמירת המורשת היהודית. ערך העצמאות בא לידי ביטוי בניצחונות החשמונאים ובשם מקבי, מלשון מקבת הפוגעת באויבים. ערך העצמיות בא לידי ביטוי בנס פך השמן הטהור שנסתר מהיוונים ובשם מכבי (“מי כמוך באלים ה’).
השלמות של מורשת יהודית וריבונות לאומית – תורה ומלכות – יושמה על ידי החשמונאים שהיו גם ‘המקבים הגיבורים’ וגם ‘כוהנייך הקדושים’, אך שלמות זו לא הוכרה על ידי רוב העם. בזמן החשמונאים היתה תמיכה ניכרת בהשגת חופש דתי, אך לא היתה הסכמה לגבי חשיבות הריבונות. לפיכך, משטוהר המקדש ונראה היה שהמטרה העיקרית הושגה, פחתה התמיכה ביהודה וצבאו הידלדל. לאחר שיהודה נהרג בקרב (השמיני שלו) עם בכחידס אבדה הריבונות וחודשו גזרות הדת. התברר אפוא כי חרף הדבקות ביהדות – ללא ריבונות בארצנו לא תישמר היהדות ומכאן התמיכה הציבורית ביהונתן ושמעון החשמונאים, יורשיו של יהודה.
ואולם, צאצאי החשמונאים החלו בתהליך של התייוונות והאחים הורקנוס ואריסטובלוס רבו על השלטון והזמינו התערבות רומית בארץ (65 לפנה”ס) שגרמה לאובדן העצמאות המדינית. התברר כי חרף הרצון לריבונות בארצנו – ללא יהדות לא תישמר הריבונות.
למרות גירושים ופוגרומים רבים מספור, עם ישראל הצליח לשרוד בגלות בזכות היהדות, אך השואה הוכיחה כי בסופו של דבר ללא ריבונות לאומית לא תהיה יהדות.
אז כהיום, שני העיקרים משלימים אפוא זה את זה ורק השילוב ביניהם מאפשר לכל אחד מהם להתקיים. קוממיות עם ישראל מחייבת שתי קומות: קומה פיזית של ריבונות וקומה רוחנית של יהדות. בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם: ריבונות ישראלית – גם עם “מסורת יהודית כפולקלור גרידא” – אינה מספיקה לצורך יצירת זהות ייחודית שאינה תמונת ראי של תרבות המערב. אם נהיה עם ככל העמים ללא זהות ייחודית וייעוד הנגזר ממנה תאבָד ההצדקה למחיר שאנו משלמים עבור שמירת הריבונות. “אין הצדקה לאומה שכל רצונה להיות צרכן מאושר”. לאומיות עם ישראל מבוססת על היהדות. זו העצמיות הרוחנית שלנו ובלעדיה נאבד את התכלית של היותנו עם יהודי ועִמה את העצמאות שלנו.
יהודה המקבי ידע שהכול בידי שמים אבל התכונן עד תום לכל קרב כדי לנצח, ולא סמך על ניסים. בזכות מנהיגותו הושגו ניצחונות מדהימים של איכרים חסרי נשק על צבא יווני אדיר המצויד מכף רגל עד ראש. בזכותה גם נכשל הניסיון היווני לאלץ את עם ישראל לאמץ תרבות זרה שעיקרה עבודת אלילים. כפי שלימדו אותנו החשמונאים, חתירה לניצחון כרוכה לא רק בנחישות ומקצועיות, אלא גם בסבלנות ואורך רוח. כל חמשת בני מתתיהו נהרגו, חלקם בשדה הקרב וחלקם נרצחו בשל מעשי בגידה. ואולם, כל מי שנותר המשיך בדרך – גם בנסיבות קשות מנשוא – ולא עלה בדעתו לשאול ‘עד מתי תאכל חרב?’. לדברי הרב גורן, מופת זה הוא הסיבה המרכזית לכך שחז”ל קבעו את חג החנוכה כחג הארוך בחגי ישראל.
הודות לנכונות להילחם על האמונה שלנו – רק עם ישראל שמר על מסורתו וזהותו, בעוד שכל שאר עמי הסביבה, לרבות היוונים של היום, אינם בני העם הקדום הנושא את אותו שם. החג מוכיח כי האור יכול לנצח את החושך וכי גם בימינו נר קטן שאנו מדליקים יכול בעזרת השם לגרש חושך גדול.
אז כהיום, מנהיגות שתתעלה מעל אינטרסים קצרי טווח ותיקח אחריות לניהול שני המאבקים הללו – למען המורשת ולמען הריבונות – תזכה, כמו החשמונאים, להתעוררות כוחות עצומים, מעל ומעבר לפוטנציאל שנראה כעומד לרשותה. מנהיגות כזו, כמוה כמנהיגותו של מתתיהו החשמונאי, שהרים את נס המרד הגם שרק משפחתו ניצבה מאחוריו והפיח בעם ישראל את ניצוץ העצמיות והאומץ לדבוק בה. כמוה כנס מציאת פך השמן שהספיק לשמונה ימים וכמוה כאורות החנוכייה המתגברים מיום ליום.
עם ישראל נועד להוות מודל לחיקוי ואור לגויים ולכן, למשל, החנוכייה מוצבת כלפי חוץ מהבית היהודי. ואולם, כשאתה משפיע, אתה גם מושפע. צריך ללמוד מהגויים, בעיקר חכמות חיצוניות, אבל את השפעות התרבות הזרה יש לקבל באופן מובחן ובררני, כך שלא יערערו את היסודות הפנימיים של היהדות. לפיכך, עלינו לגבש אחדות פנימית סביב מכנה משותף של מדינת לאום יהודית המשלבת ריבונות לאומית ושמירה על המורשת היהודית.
