בשלושים השנים האחרונות מתרחש תהליך מסוכן, במסגרתו צוברת המערכת המשפטית סמכויות חסרות תקדים, המציבות אותה מעל לרשות המבצעת ומעל לרשות המחוקקת. עודף סמכויות זה שוחק את האיזונים והבלמים המגנים על נשמת אפה של הדמוקרטיה ויוצר מדרון שבסופו נמצאת רודנות שלטונית. שיאו של התהליך המסוכן הוא הדיון בחוקתיות של חוק יסוד הלאום שעתיד להתרחש בשבוע הקרוב בבג”ץ.
תהליך זה הינו תוצאה של התנהלותם של שופטי בית המשפט העליון, הפועלים כשחקנים פוליטיים לכל דבר ועניין. הם נוטלים לעצמם סמכויות שלא ניתנו להם על-פי חוק וממציאים מערכת מושגים המערערת את עקרונות היסוד של המשטר התקין במדינת ישראל.
כך למשל, הם מתערבים במדיניות המלחמה בטרור בכך שהם מבטלים הריסות בתי מחבלים שנועדו להרתעה, מבטלים חוקים שנועדו להסדיר את מדיניות ההגירה לישראל ולהוציא מסתננים בלתי חוקים מישראל ומתערבים בדמוקרטיה הישראלית על-ידי ביטול החלטות של ועדת הבחירות של הכנסת למנוע ממפלגות ואישים שתומכים בטרור נגד ישראל את ההתמודדות לכנסת.
צבירת הסמכויות של שופטי בג”ץ היה תהליך ארוך שנעשה ברוב המקרים במחשכים המשפטיים, הרחק מהשיח הציבורי, בתוך פסקאות מלאות מלל משפטי כחלק מפסקי-דין ארוכים ומשמימים. בתהליך זה ביטלו השופטים את עקרון אי השפיטות ובכך קבעו כי יש לבית המשפט סמכות לדון בכל נושא, כולל נושאים פוליטיים מובהקים שאמורים להיות מוכרעים על-ידי נבחרי הציבור בכנסת ולא בשולחן בית המשפט. במקביל, הם ביטלו את עיקרון זכות העמידה וקבעו שכל אחד יכול להגיש עתירה לבית המשפט בכל נושא, גם כאשר אינו צד ישיר לסכסוך.
עקרון נוסף שהם יצרו לעצמם הוא החלפת עקרון “הסבירות”, קרי קביעה כי השופט חופשי לפסוק על-פי שיקולים סובייקטיביים, באופן שרירותי וללא קשר ללשון החוק. עקרונות אלה לעיתים סמויים מן העין הציבורית בעוד שאיננו חשופים באופן ישיר להשפעה שלהם על מערכת האיזונים של הדמוקרטיה.
אולם, העיקרון הבולט ביותר שאת תוצאותיו אנו רואים באופן מובהק הוא הסמכות הבלתי חוקית לפסול חוקים. הקביעה של אהרון ברק כי חוקי היסוד מהווים “מהפכה חוקתית” נתנה להם מעמד מעל לחוקים אחרים, למרות שהדבר לא נכתב בשום חוק, והיא שביססה את מעמדו של בג”ץ מעל למחוקק.
הנשיאה חיות, כגולם הקם על יוצרו, לא רק שהמשיכה את המגמה של השופט ברק, אלא כעת אף מקצינה אותה. ההחלטה לקבל את העתירה נגד חוקיותו של חוק יסוד הלאום ולדון בה בהרכב מורחב היא בבחינת ׳המהפכה החוקתית השנייה׳. בג”ץ לקח לעצמו סמכות לעסוק בשאלת “חוקיותו” של חוק יסוד שכוננה הכנסת ולא עוד חוק ׳רגיל׳. עצם הדיון והעובדה ששאלת ביטול חוק היסוד נמצאת באוויר, מפרה בצורה גסה ואלימה את ריבונות הכנסת והבחירה של אזרחי ישראל.
תומכי האקטיביזם השיפוטי, מציגים את בג”ץ כגוף משפטי-מקצועי נטול כל זיקה פוליטית, בדיוק כפי שבג”ץ מציג את עצמו באופן מטעה. הם מציירים את שופטי בג”ץ כדמויות על-אנושיות שאינן מושפעות מאג’נדות אישיות או מרגשות.המתנגדים לאקטיביזם השיפוטי מכירים במושכל הראשון של מדעי המדינה, קרי שאין אדם או גוף החסין מהשפעתו המשחיתה של הכוח וכי האיזונים והבלמים בין רשויות השלטון הם נשמת אפה של הדמוקרטיה. מבקרי המהפכה השיפוטית, שביניהם ניתן למצוא מומחי משפט בכירים, שרי משפטים ושופטי בית המשפט העליון בדימוס, מזהירים מפני המגמה המסוכנת אליה נסחף בג”ץ, הפוגעת באופן אנוש באמון הציבור בבג”ץ ובמערכת המשפט. הם מציינים, כי הבחירה בהתנהלות פוליטית הופכת את בית המשפט ל”בית השופטים” שבו כל שופט פוסק לפי ערכיו האישיים. אותם מתנגדים קוראים להשבת האיזון בין הרשויות והחזרת בית המשפט למעמדו כגוף מקצועי נטול יומרות פוליטיות.
מכאן שהפתרון איננו יכול להיות נקודתי או לכלול טיפול רק בהיבט אחד של התופעה, אלא עליו להיות טיפול שורש בכל האתגרים העומדים לפנינו. על נבחרי הציבור להבין את גודל השעה ולהעביר בהקדם את חוק יסוד הפרדת רשויות.
חוק שכזה יעשה סדר בכל הסמכויות שבג”ץ סיפח לעצמו לאורך השנים ובמקביל יסדיר את ההתנהלות השוטפת של בית המשפט מול הכנסת והממשלה. פתרון שכזה, שיעבור ברוב של מעל ל-61 חברי כנסת, עשוי להחזיר את אמון העם במערכת המשפט ובשופטי בג”ץ, ובעיקר יחזיר את האיזונים לדמוקרטיה הישראלית.
החוק אמור לבטח לפחות ארבעה תיקונים: ביטול זכות העמידה, שכן בג”ץ מאפשר היום כמעט לכל אדם לעתור על כל נושא גם כשהוא אינו קשור אליו בשום דרך וענין; ביטול עיקרון אי השפיטות על-פיו בג”ץ יכול לשפוט כל נושא, כולל נושאים פוליטיים מובהקים; ביטול עיקרון הסבירות, בו שופטי בג”ץ מתערבים, משנים ופוסלים חוקים על פי מה שנתפס בעיניהם כסביר או כבלתי סביר, ללא קשר לחוק; וביטול הסמכות לפסול חוקים.
רק כך תינצל המערכת המשפטית מעצמה ויוחזר המשטר הדמוקרטי בישראל.
אלון שוורצר, ראש אגף מדיניות בתנועת אם תרצו.
