ה-15 לחודש שבט הוא “יום ההולדת” של העצים בארץ ישראל – הוא נחשב לתחילת השנה בעצים מכיוון שהוא נקודת האמצע של החורף: עוצמת הקור פוחתת, רוב גשמי השנה (בישראל) כבר ירדו, ושרף העצים עולה באילנות. כתוצאה מכך, פירות מתחילים לצמוח. עץ השקד עם פרחיו הלבנים הוא הראשון לפרוח. עץ פרי מסמל צמיחה ומשול הן לאדם והן לעם ישראל הנטוע בארצו. ט”ו בשבט מסמל את הקשר ההדוק בין עם ישראל לארץ ישראל. אנו מציינים את החג באכילת סוגים רבים ושונים של פירות הארץ, וכשעם ישראל היה בגלות, השגת פרי שהגיע מארץ ישראל הייתה גורמת שמחה והתרגשות רבה.
ט”ו בשבט התפתח דווקא על רקע הניתוק הפיזי של עם ישראל מארץ ישראל, וביטא את הגעגועים לארץ, לנופה ולפרותיה. במאה ה-16, עם עליית המקובלים יוצאי ספרד ופורטוגל לארץ ישראל, קיבל ט”ו בשבט תיקון בלוח המועדים שלנו. האר”י ואנשיו שחיו בצפת בקשו לחדש את פני היהדות הדוויה והמדוכדכת ולזרז את הגאולה גם באמצעות חידוש הקשר הגשמי בין עם ישראל לארצו, עיסוק בפירות הארץ ותיאור שִבחה של ארץ ישראל. לפיכך, קבעו ותיקנו “יום אכילת פירות” והקנו לט”ו בשבט מעמד של חג שהתבטא בקיום סדר מיוחד. החגיגה של ט”ו בשבט כוללת אכילת פירות מסוימים בסדר מסוים [סדר ט”ו בשבט] וקריאת קטעים המתאימים לכל אחד מהם – כדי לחשוב עליהם בזמן האכילה, להודות על השפע שקבלנו ולזהות את הטעם והתכונה המיוחדת של כל פרי. אכילת פרי לראשונה בעונתו נחשבת לאירוע מתאים לברכת הפרי, “בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ“, כמו גם לברכת שמחה מיוחדת, שֶׁהֶחֱיָנוּ: “בָּרוּךְ אַתָּה ה’ אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְמַן הַזֶּה”. כשחזר עם ישראל לארצו, המנהג של נטיעת עצים באדמת הארץ התפשט במהירות.
ייחודו של החג שכל כולו ישראלי, ואי אפשר לחוג אותו כהלכתו וברוחו אלא בארץ ישראל. אהבת הארץ היא בראש ובראשונה קשר נפשי חזק ותחושה עזה של שייכות לארץ ישראל. קשר זה עמוק לעין ערוך יותר מאהבת מולדת רגילה. התורה וחז”ל מדברים בשבח הארץ, שאלוקים בחר בה מכל הארצות לתִתה לעם שבחר מכל העמים, והיא בראיית הקבלה נעלה רוחנית משאר הארצות. בתלמוד הבבלי נאמר “כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא. לכן נקרא המעבר לארץ ישראל – עלייה, כי זו אכן עלייה רוחנית.
המצוות התלויות בארץ מעידות על קדושתה ועל הממד הא-לוהי הטמון בה. ההלכה שאסור לצאת מארץ ישראל, אלא מסיבות מוגדרות, ממחישה היטב עד כמה מקומו של יהודי הוא בארץ ישראל. התלמוד הבבלי מוסיף ואומר כי “כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה”. התורה משבחת את ארץ ישראל בזכות פירותיה והביטוי המוחשי לקשר המעשי והרוחני שבין עם ישראל לארץ ישראל מתבטא באכילת פירות הארץ ובקיום המצוות התלויות בהם. החג משלב אפוא את האדם, הטבע, הארץ והתורה. כמוהו כשאר המועדים בלוח השנה היהודי, החג נגזר מעונות השנה בארץ ישראל.
בתורה כתוב “כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה” (דברים, כ, י”ט), כלומר אדם נמשל לעץ ועץ נמשל לאדם. כשם שחיוּת האילן היא חיבורו לקרקע, גם חיוּת האדם נובעת מחיבורו לקרקע. כמו האילן, האדם הנו חסר משמעות ללא שורשיו. כמו האילן (ובניגוד לבהמה או לעשב), האדם זקוק לחינוך ולתמיכה. בלעדיהם יצמח ויהיה עקום כל חייו, בדומה לשתיל אילן, שלא זכה לתמיכה פיזית. כמו באדם, פרי העץ טומן בחובו את זרעי ההמשך. בזכות פרותיו, יש לאילן חיים גם אחרי המוות; הפרי נועד למאכל, אך גם טומן בזרעיו את הקוד הגנטי של האילן ואת המשכיותו. כשם שהעץ גדל על מים, כך האדם צריך לגדול על מים, שהם התורה. כפי שהעץ צומח כלפי מעלה, כך האדם צריך לצמוח רוחנית לרמה גבוהה יותר ויותר.
ט”ו בשבט מצביע על המאבק כנגד המשולש האנוכי: אני, כאן ועכשיו. הוא מציין גישה אלטרואיסטית של אחריות לציבור, לסביבה ולעתיד. האחריות לציבור מתבטאת בפרי האילן, המייצג את כלל עצי הפרי. הפרי הוא מתנה של העץ הניתנת לאדם ברוחב לב וללא שיקולים אנוכיים, כי את בעיית הרבייה של האילנות ניתן היה לפתור גם בדרך פשוטה יותר של פיזור זרעים ללא פרי. האחריות לסביבה מתבטאת בכך שהאילן מייצג את הטבע ושהוא שריד מגן העדן. ככל שאנו עוקרים עצים ויערות גדלה הסכנה האקולוגית לסביבה. מלבד פריו, לאילן תרומה משמעותית לסביבה על ידי הקטנת טמפרטורה ועומס חום, קליטת מזהמים, פליטת חמצן וקליטת דו תחמוצת הפחמן. זאת ועוד, העצים מגבירים את כמות המשקעים. יש לאדם גבולות וחלה עליו מחויבות לטבע. ייעודו נקבע בתורה: הוא אינו בעל הגן אלא רק שומר הגן. האחריות לעתיד מגולמת בסיפור על חוני המעגל ששאל אדם מדוע הוא נוטע חרוב הגם שפירותיו צומחים רק אחרי 70 שנה. התשובה שקבל: “אני מצאתי את העולם בחרובים, כשם שנטעו אבותיי לי כך אטע אני לבני”. גם לנו יש לנו חובות כלפי ילדינו וכלפי תפוצות ישראל שבבוא היום יעלו ארצה.
כשם שהעץ אינו יונק משורשי עץ אחר, כך אל האדם להתקנא בהצלחות אחרים, אלא לדעת שהוא ייחודי והמבחן שלו נגזר מעצמותו ולא מהשוואתו לאחרים. לכל אחד יש שער שיש לו סיכוי להיכנס דרכו ושעתיד להיסגר עם מותו. כדברי ר’ זושא: “אחרי מאה ועשרים שנה לא ישאלו אותי: זושא, למה לא היית משה רבנו, אלא: זושא, למה לא היית זושא”. המימוש העצמי אינו סולם שעומד בפני עצמו, אלא מעין ענף באילן: כמו הענף, על האדם להתפתח בתוך האילן, שהוא עם ישראל.
הרשימה מבוססת על הפרק ‘ט”ו בשבט’ בספרו של ד”ר אלדד קולנשר ‘מועדי ישראל’.
[1] דברים, כ’, י”ט.
