מה צריך ללמוד מלבנון?

מה ההבדל בין חכם ופיקח? חכם לומד מהניסיון של עצמו בעוד שפיקח לומד מניסיונם של אחרים. אמרה זו חלה גם על ישראל, כאשר כולנו רואים את הטרגדיה ששמה לבנון, מדינה שנולדה להיות “שוויץ של המזרח התיכון” וסופה שהפכה לגרורה איראנית שיעית כושלת. כדי לבדוק איך קרה המהפך הזה ולמה.

לבנון, כמו סוריה, ירדן וישראל, נולדה על חורבות האימפריה העותומנית, אחרי ששטחיה נכבשו בידי בריטניה וצרפת אשר קיבלו מחבר הלאומים מנדט ל-25 שנים (1923-1948) שמטרתו הייתה להקים מדינות עצמאיות ומתפקדות. הרעיון שניסר בחלל האינטלקטואלי-הלאומי הערבי היה להקים מדינה סורית גדולה ובה יחיו יחד, בשלום ובשלווה, כל העדות הדתיות: מוסלמים, נוצרים, דרוזים, עלווים ויהודים.

אלא שרבים מהנוצרים של לבנון, ובפרט המרונים, לא אהבו את הרעיון הזה שכן הם ידעו היטב מה עלה בגורלם של הנוצרים, הארמנים והאשורים, במהלך מלחמת העולם הראשונה, ובפרט “שואת הארמנים” בשנת 1915 שבה נרצחו במיתות משונות ואכזריות יותר ממיליון וחצי נוצרים בידי מוסלמים, כשהעולם עומד ורואה ולא עושה דבר. הם ידעו שמדינה סורית גדולה תהיה בעלת רוב מוסלמי והם יהיו מיעוט כמו שהיו כל השנים תחת האימפריה העותומנית, המוסלמית. עתה, כשהאימפריה קרסה והתרסקה, הגיעה ההזדמנות להיפרד מהגמוניה של הרוב המוסלמי.

הרעיון שהנחה אותם הוא שכמו שהקמת מדינת ישראל נועדה לפתור את בעיית היהודים, כך מדינת לבנון תאפשר לפתור את בעיית הנוצרים. הצרפתים – בעלי המנדט – הזדהו עם השאיפה הנוצרית לעצמאות ושיתפו פעולה עם המגמה להקים את לבנון כמדינה נפרדת עבור הנוצרים.

בקרב הנוצרים של לבנון ניטש ויכוח בין חסידי “לבנון הקטנה” ובין אלו שדרשו להקים את “לבנון הגדולה”. “לבנון הקטנה” הייתה האזור המשתרע מבירות מזרחה וצפונה עד טריפולי. אמנם אזור קטן יחסית, אבל כל תושביו נוצרים. הבעיה באזור זה היא שכולו הררי והאפשרויות הכלכליות שלו, בעיקר החקלאיות, מוגבלות מאוד. האלטרנטיבה הייתה “לבנון הגדולה” שכללה גם את הבוקאע – בקעת הלבנון – שהיא שטח חקלאי פורה וגדול, ואת השטחים שמדרום לבירות.

הבעיה הייתה ששטחים אלו היו מיושבים בדרוזים ובמוסלמים שיעים וסונים, עובדה המסכנת את האופי הנוצרי של לבנון. אחרי ויכוח ציבורי התגברה המגמה להקים את “לבנון הגדולה” שתקבע מנגנונים חוקתיים וממשלתיים אשר ינציחו את ההגמוניה הנוצרית. המדינה שקמה הייתה מעין דמוקרטיה כאשר השחקנים בה הם העדות הפועלות בשדה הפוליטי על ידי חלוקת התפקידים בין העדות.

הבעיות התעוררו כאשר המיעוט הנוצרי החל לוותר על אופייה של המדינה, וניתן להצביע על נקודות רבות בתולדות לבנון שבהן אפשר לראות זאת. נציג כאן שלוש מהן:

האחת היא “הסכם קהיר” של שנת 1969 בו כפה גמאל עבד אלנאצר, נשיא מצרים, על לבנון לקבל מצב שבו מחנות הפליטים הפלסטינים – והיו אז עשרה כאלה – הם שטח “אקס טריטוריאלי” ותושביהם יכולים להתארגן, להתחמש ולהתאמן, לשם “שחרור פלסטין”. בעת ההיא החלה הנוכחות הצבאית הפלסטינית בלבנון להוות איום ביטחוני על קיום המדינה, ואכן הפלסטינים החמושים היו אלו שהציתו את מלחמת האזרחים בשנת 1976.

הנקודה השנייה חלה בשנת 1980 כאשר לבנון פתחה את שעריה בפני איראן תחת שלטון ח’ומיני לשלוח ללבנון תועמלנים שיעים כדי לחזק את הרוח העדתית שלהם. בהמשך החלה איראן לשלוח גם מדריכים צבאיים, נשק ותחמושת כדי לתת משמעות צבאית לעוצמה הרוחנית של העדה השיעית. התהליך הזה התרחש בשעה שהמדינה הייתה במלחמת אזרחים, ויכולת הממשל למנוע את תהליך ההתעצמות הצבאית של השיעים הייתה מוגבלת. הנוכחות הצבאית הישראלית בדרום לבנון הייתה התירוץ.

הנקודה השלישית היא “הסכם טאא’ף” משנת 1989 שסיים את מלחמת האזרחים וקבע שכל המיליציות העדתיות יפורקו וצבא המדינה יהיה הכוח החמוש היחיד. הסורים, ששלטו אז על לבנון, ביצעו את ההסכם ופירקו את כל המיליציות אבל “שכחו” לפרק את חיזבאללה, אותו הם המשיכו לחמש ולחזק עד שכיום הוא הכוח החזק ביותר בלבנון, חזק אפילו יותר מהצבא.

במקביל מתרחש בלבנון תהליך דמוגרפי דו כיווני: הנוצרים הולכים ומתמעטים בשל ילודה נמוכה והגירה גבוהה, והשיעים הולכים ומתרבים בזכות ילודה גבוהה והגירה נמוכה. כיום העדה השיעית היא הגדולה ביותר. למרות שבלבנון לא עורכים מפקד אוכלוסין בשל רגישות העניין, יש טענה שהיא גדולה יותר מכל העדות האחרות גם יחד, כלומר לשיעה יש רוב בלבנון.

לאורך שנותיה של לבנון, העדה הנוצרית לא התנהלה כעדה מאוחדת (יש בלבנון יותר מעשר עדות נוצריות שונות), ורבים מהפוליטיקאים הנוצרים חיפשו בעלי ברית בקרב העדות האחרות ושיתפו פעולה איתם בעיקר כדי לקדם אינטרסים אישיים. הדוגמה הבולטת ביותר היא מישל עון שנבחר למשרת נשיא לבנון כזרוע הארוכה של חיזבאללה.

כך נוצר מצב שבו חסן נסראללה הוא השליט בפועל של לבנון. ברצותו ימונו פוליטיקאים מכל העדות למשרות “הנהגה” וברצותו ישולחו מדינאים לעזאזל (דוגמה: רפיק חרירי). בתהליך איטי אבל ברור חדלה לבנון להיות “שוויץ של המזרח התיכון” כאשר העדה הנוצרית – שעבורה המדינה נוסדה – ויתרה על “נוצריותה” של המדינה והמנהיגים המושחתים של הנוצרים התמסרו לשאיפות השליטה של העדה השיעית שנכללה במדינה בגלל תאוות השטח של חסידי “לבנון הגדולה” בקרב העדה הנוצרית.

כמסקנה מהמקרה הלבנוני, ישראל חייבת לשמר מכל משמר את הרוב הדמוגרפי של העם היהודי באופן ברור ומוצק. “תכנית האמירויות” נועדה לשחרר את ישראל מרוב הערבים המתגוררים ביהודה ושומרון תוך שמירת מרבית השטח הכפרי, דל האוכלוסין, בריבונות ישראלית.

כמו כן, ישראל חייבת לעגן את היותה מדינת הלאום של העם היהודי לא רק בחוק יסוד (“חוק הלאום”) אלא גם בשורה ארוכה של חוקים, תקנות ומעשים בשטח המתבססים עליו ומיישמים אותו בפועל.

בנוסף, ישראל חייבת להיות ערה לכל ניסיון לקעקע את היותה מדינת העם היהודי ובפרט מצד קרנות עוינות דוגמת “הקרן החדשה לישראל” וקרנות רבות אחרות, אירופיות ואמריקניות, שכל פעילותן נועדה לבטל את היותה של ישראל מדינת העם היהודי. בהמשך לכך, ישראל חייבת לעמוד על המשמר בכל מה שנוגע לפעילות אנטי יהודית בירושלים בכלל ובהר הבית בפרט. עליה לסלק את כל הגורמים הזרים שקנו להם אחיזה בבירת ישראל, מירדן עד תורכיה, מהווקף (שמשה דיין באיוולתו השליט על המקום) עד התנועה האסלאמית.

אם ישראל תוותר על היותה מדינת העם היהודי, סופה יהיה זהה לזה של המדינה שנועדה להיות מדינת הנוצרים, לבנון.

 

ד”ר מרדכי קידר הוא מזרחן ומרצה באוניברסיטת בר-אילן

פורסם לראשונה במקור ראשון

 

Print Friendly, PDF & Email