גישת ממשל ביידן למזרח התיכון אל מול מדיניותה האזורית של ישראל

ממשל ביידן הנכנס הציב את רוברט מאלי כשליח מיוחד לענייני איראן. מינוי זה מציב את מאלי בעמדת מפתח בעלת השפעה גדולה על כל המכלול המזרח תיכוני, שכן העניין האיראני קשור גם לסעודיה, לישראל ובעקיפין גם לעניין הפלסטיני. הוא גם מזוהה עם המגמה לבטל כל דבר שהנשיא הקודם, דונאלד טראמפ, עשה במזרח התיכון, גם אם מדובר בהתפתחות טובה וחיובית.

בסוגיה האיראנית צפוי מאלי לדחוף את ארה”ב לשוב להסכם הגרעין, להסיר את הסנקציות מעל איראן בהקדם האפשרי ולשחרר את האיראנים מכל התחייבות אחרת, הן בנושא הטילים ארוכי הטווח והן בנושא המעורבות האיראנית הקטלנית בענייני מדינות אחרות. המגמה של מאלי תהיה להשיב את איראן לעוצמה הצבאית והמדינית שהייתה לה בימי הנשיא אובמה, למרות האסונות שעוצמה זו תביא לאזרחי איראן ולסביבתה.

בסוגיה הפלסטינית צפוי שמאלי יוביל – גם אם מהמושב האחורי – תהליך שבסופו נמצאת מדינה פלסטינית תחת הנהגת אש”ף, כשבמקביל הממשל לוחץ על ישראל לוותר על החלק העתיק של בירתה ההיסטורית, לסגת משטחי המולדת היהודית ולסלק ישובים ותושבים, כשבתמורה הוא נותן לישראל מכתבים, מסמכים, הבטחות והתחייבויות, שאין שום דרך לוודא את קיומם כאשר מעל מדינת ישראל מוקמת – בחסדי ביידן ומאלי – מדינת טרור.

בדבריי כאן אתמקד בנזק העצום העלול להיגרם דווקא לאוכלוסיות שייאלצו לחיות תחת שלטון האיתוללות באיראן ותחת שלטון המדינה הפלסטינית. נפתח בעניין האיראני.

 

כל מי שיש לו מעט ידע בהיסטוריה של איראן יודע שמדינה זו הייתה תחת שלטון השאה עד שלהי 1978 ומתחילת 1979 היא תחת שלטון האיתוללות. שלטון השאה היה דיקטטורה לאומנית שעוררה את זעמם של חוגים ליברלים אמריקניים, וכתוצאה מכך החליט הנשיא ג’ימי קרטר לחדול מתמיכה בשאה כאשר פרצו הפגנות המוניות נגדו בשנת 1978.

מה שהניע את קרטר היה דאגה לזכויות האדם של אזרחי איראן, וכתוצאה מההפגנות המתגברות והיעדר התמיכה האמריקנית עזב השאה את איראן ושלטונו קרס. על חורבותיו קמה הרפובליקה האסלאמית בהנהגת האייתוללה ח’ומיני, אשר עד מהרה התברר שהיא דיקטטורה גרועה הרבה יותר מהדגם השלטוני של השאה. הוא היה מושחת ואכזר בשם הלאום, ואילו הם מושחתים ואכזרים בשם האל הכול יכול.

 

חשוב להבהיר שהדיכוי באיראן הוא בעל שני ממדים: הממד האישי והממד הקבוצתי. בממד האישי – כל אזרח באיראן יודע היטב מה יקרה לו אם יפגין נגד השלטון או אם יכתוב פוסט ברשתות החברתיות שאיננו מוצא חן בעיני השלטון. במקרה הטוב הוא ייעצר ויעונה, ובמקרה הרע הוא יוצא להורג. נשים הנתפסות בידי אנשי הביטחון בעוון השתתפות בהפגנות נגד השלטון נאנסות בבתי הכלא.

הדיכוי הקבוצתי נובע מהעובדה שאיראן מורכבת מקבוצות אתניות רבות: הפרסים, שהם הקבוצה ההגמונית, הפריווילגית, הם מהווים כמחצית מהאוכלוסייה, ואילו המחצית האחרת מורכבת מבלוצ’ים, כורדים, אזרים, ערבים, תורכמנים, כספיאנים, קשקאים, לורים, בח’תיארים ועוד קבוצות שרוב קוראי מאמר זה מעולם לא שמעו עליהן. כל הקבוצות הללו נאלצות לחיות בעל כורחן תחת שלטון הפרסים המדכאים כל ניסיון להגדרה עצמית או לפיתוח התרבות, המורשת או הלשון המקומית.

וכאן מגיע האבסורד, תמיכה אמריקנית בשלטון האייתוללות הוא בבסיסו תמיכה בשלטון דיכוי, שאינו מכיר בזכויות אדם בממד האישי, ואינו מכיר בזכויות לאומיות במישור הקבוצתי-אתני. תמיכה אמריקנית כזו מנוגדת לחלוטין לערכים הנמצאים בבסיסה של ההוויה האמריקנית ובוודאי איננה עולה בקנה אחד עם האג’נדה המוצהרת של המפלגה “הדמוקרטית”.

 

גם בעניין הפלסטיני תומך ממשל ביידן בצד הלא נכון של המפה. ממה שפורסם, מתכוון הממשל להחזיר את התמיכה לרשות הפלסטינית מתוך מגמה להפוך אותה למדינה, למרות שמדינה פלסטינית זו תצטרף בוודאות מוחלטת לרשימת המדינות הכושלות של המזרח התיכון בשל היותה ישות הטרוגנית ולא לגיטימית בעיני תושביה.

היעדר הלגיטימיות של הישות הפלסטינית נובע משלוש סיבות:

 

  1. אש”ף הוא ארגון מושחת עד צוואר שהקים את הרש”פ בצלמו וכדמותו: מחמוד עבאס הוא ראש אש”ף ויו”ר הרש”פ גם יחד. הארגון והרשות בנויים על “קרובים ומקורבים” המנצלים לטובתם האישית את מנעמי השלטון, וכל שאר התושבים יכולים ללכת לעזאזל. בשנת הקורונה התגבר הפער בין השלטון והתושבים לרמות שלא ידענו בעבר עד כדי התנגשויות בנשק בין השלטון ומתנגדיו.

 

  1. תושבי הרש”פ יודעים היטב שהבחירות הדמוקרטיות שאבו מאזן מתכנן לשנת 2021, עלולות להביא לשלטון את ארגון החמאס, כפי שקרה בבחירות האחרונות למועצה המחוקקת בשנת 2006. שלטון חמאס ידרדר את יהודה ושומרון למצב שבו נמצאת רצועת עזה, שבה הוא שולט כבר 13 שנים, ואין אדם אחד ביו”ש שרוצה בכך.

 

  1. שלטון הרש”פ מנוגד לנאמנות הטבעית לחמולה של תושבי יו”ש הערבים. בעולם הערבי, החמולה היא הבסיס למבנה החברתי ולכן מדינות הומוגניות המבוססות על “שלטון השבט” – דוגמת אמירויות המפרץ – הן לגיטימיות בעיני אזרחיהן ולכן הן שלוות חברתית, יציבות פוליטית ומשגשגות כלכלית. לעומתם מדינות הטרוגניות דוגמת עיראק, סוריה, לוב, תימן, סודאן, לא לגיטימיות בעיני אזרחיהן ולכן הן סוערות חברתית, שבירות פוליטית וכושלות כלכלית. מדינה פלסטינית תהיה עוד גרסה של הדגם הכושל ולכן התושבים אינם רוצים אותה.

 

ממשל ביידן כלל אינו מתעניין במה רוצה האדם ברחוב, כי אנשיו קשורים עם אש”ף והרש”פ, ולכן גם תומכים בישות מושחתת למרות שהיא סובלת מהיעדר לגיטימיות. עתידה של מדינה פלסטינית הוא כישלון שבאופן קבוע יוטל על – מי אם לא – ישראל. מדינה פלסטינית כזו תהיה זקוקה באופן קבוע לאויב חיצוני מומצא, כדי לאחד את כל חלקי האוכלוסייה תחת המטריה הלא לגיטימית של שלטון מושחת ולא אהוד, ולכן סיכויי השלום בין מדינה כזו ובין ישראל הם אפסיים.

למרבה הפלא, ממשל ביידן ככל הנראה יתמוך בהקמת מדינה כושלת כזו, בניגוד חמור לעקרונות הדמוקרטיים של ארה”ב ולשאיפה המוצהרת שלה להביא שלום בין ישראל ושכנותיה. המגמה המסתמנת של מדיניות ארה”ב במזרח התיכון כלפי איראן, המדינה הפלסטינית ו”הסכמי אברהם”, עומדת בסתירה ובניגוד לעקרונות הדמוקרטיים הבסיסיים ביותר: זכויות האדם, זכויות קיבוציות, לגיטימיות ממשלתית והחתירה לשלום.

 

השאלה העומדת בפני ישראל היא האם לשמש כמוכיח בשער שיחשוף בפני הממשל האמריקני החדש את הכשלים במדיניותו והסתירות העומדות בבסיסה, או להיכנע לעובדה המוגמרת ולקבל את ראיית עולמו של רוברט מאלי ושאר חברי צוות הבית הלבן ומחלקת המדינה הנכנסים. התשובה לשאלה זו תינתן בבחירות הקרובות בישראל.

ד”ר מרדכי קידר הוא מזרחן. פורסם לראשונה במקור ראשון.

Print Friendly, PDF & Email