שינוי שיטת הבחירות בישראל

שיטת הבחירות הקיימת נעדרת מנגנון הכרעה ברור לבוחרים. עובדה זו יוצרת מערכת מפלגתית מפוצלת מדי, המונעת יציבות שלטונית ומחייבת התפשרות-יתר מול מפלגות בינוניות או זוטרות, ולפעמים אף מול חברי כנסת בודדים, במטרה להקים ממשלה מתפקדת ולשמרה. על מנת לחולל שינוי במערכת השלטונית בישראל, ולהובלת דפוסי הצבעה חדשים ודרישת התארגנות פוליטית אחרת, יש לבצע שינויים משמעותיים – בהדרגה ובמתינות.

 

בישראל נהוגה שיטת בחירות יחסית, אשר העיקרון העומד ביסודה הוא שחלוקת המושבים בבית הנבחרים משקפת את העדפת הבוחרים, ובלבד שהמפלגות המתמודדות עמדו בחסמי הכניסה הקבועים בחוק. השיטה היחסית מאפשרת ייצוג לקבוצות חברתיות שונות ולמיעוטים בבית הנבחרים ומבטלת מספר נמוך יותר של קולות שאין להם ביטוי, לעומת השיטה הרובית. מנגד, השיטה היחסית מסייעת ליצירת מערכת משוסעת, המעצימה את כוחם של נציגי אוכלוסיות קטנות המתמקחים על יכולת המשילות. מערכת רב-מפלגתית מגבילה את היכולת לקבוע מדיניות ארוכת טווח ובעיקר את יישומה, וגורמת למפלגות המתמודדות על קולותיהם של בוחרים זהים להקצין את מצען כדי לגבור על יריבותיהן.

 

המטרה בקביעת אחוז חסימה היא הגברת המשילות על ידי צמצום הפיצול של בית הנבחרים בין מספר רב של מפלגות. אחוז החסימה נקבע לראשונה בגרמניה המערבית לאחר מלחמת העולם השנייה. הנימוק היה הרצון למנוע מהשוליים הקיצוניים של הפוליטיקה הגרמנית ייצוג, על רקע הניסיון ההיסטורי עם עליית הנאציזם ונוכח הסכנה שהמפלגה תשוב לגדולתה. סף חסימה נמוך אפשר את פעילותה של המפלגה הנאצית, שהייתה מיוצגת בפרלמנט במשך שנים בשיעורי תמיכה של אחוזים בודדים.

 

מיום היווסדה של מדינת ישראל אחוז החסימה נמצא בעלייה מתמדת. בשנת 1949, בבחירות לאספה המכוננת לא נקבע אחוז חסימה, אך גם בהיעדר אחוז חסימה קבוע בחוק, כניסת הרשימות לבית הנבחרים מוגבלת על ידי סף מתמטי טבעי, הנגזר ממספר המושבים במחוז הבחירה. הנוסחה לחישוב הסף המתמטי הטבעי שמעליו הזכייה היא ודאית היא 1\(M+1) כאשר M הוא מספר המושבים במחוז הבחירה. בישראל, בה 120 מושבים (ב-1949 והיום) 0.83% מן הקולות מהווים מושב, וכך היה אז. לקראת הבחירות לכנסת השנייה נקבע לראשונה אחוז חסימה רשמי אשר עמד על 1%, מעט יותר גבוה ממספר הקולות הנדרש ממילא. בשנת 1954 בוצע ניסיון להעלות את אחוז החסימה ל-4%, יוזמה שהגיעה מצד המפלגות הגדולות. החקיקה נדחתה בעקבות התנגדות אשר הביעה המפלגה הפרוגרסיבית (מפלגת מרכז ליברלית) ואחוז החסימה נותר זהה. לאורך שנים ארוכות בוצעו ניסויים רבים להעלאת אחוז החסימה, ממשלות רבות נמצאו באי-יציבות, בין היתר מכיוון שחבר כנסת בודד יכול היה להביא להפלת הממשלה. השינוי הבא התרחש רק בשנת 1991, לקראת הבחירות לכנסת ה-13. הוא הועלה ל-1.5%. בעקבות הבחירה הישירה שנכנסה לתוקף ב-1996, אחוז החסימה החדש איבד מהרלוונטיות שלו ובמקום לחזק את המפלגות הגדולות – הוא החליש אותן. מגמת ההיחלשות המשיכה גם במערכות הבחירות הבאות. כעשור אחרי השינוי האחרון הגיע אחד נוסף, בשנת 2006. כל מפלגות הקואליציה דאז הצביעו בעד ואחוז החסימה עלה בפעם השלישית, הפעם ל-2%. השינוי האחרון התרחש בשנת 2014, בו נקבע האחוז הנכון גם להיום: 3.25%. האם בשלה העת, 7 שנים מאז השינוי האחרון, להעלות שוב את אחוז החסימה?

כאמור, הבעיה המרכזית באחוז חסימה נמוך היא ריבוי של מפלגות קטנות הפוגעות ביציבות הממשלה. יש הטוענים כי ריבוי זה גורר עמו מאבקי קנאה, במלחמותיהן של המפלגות הללו על קהל מסוים הן מעמיקות עמדות ויוצרות קיטוב ואיבה חברתית, במקום מתינות ופשרה. בנוסף, מעודדות הסיעות הקטנות הסתגרות חברתית: בני מגזרים מסוימים חיים חיים שלמים המופרדים מחייהם של אזרחי המדינה אשר לא משתייכים אל אותו המגזר. המפלגות הקטנות המטמיעות את הבידוד מגבירות את הרתיעה מהאחר ויוצרות התבדלות, ומחלישות את המדינה במישור החברתי.

 

ברוב מדינות העולם נהוגה חלוקה גיאוגרפית לאזורי בחירה (מחוזות), אשר קובעת רף גבוה (effective threshold) שמקשה על מפלגות קטנות לזכות בייצוג, והוא מהווה למעשה את אחוז החסימה.

במדינות דמוקרטיות רבות קיים אחוז חסימה העומד על 5%: בגרמניה (אולם שם מפלגה יכולה לזכות בייצוג גם בבחירה ישירה, ללא התחשבות באחוז החסימה), בניו-זילנד (בדומה לשיטה בגרמניה), בפולין (אולם מיעוטים זכאים לנציגות בפרלמנט ללא התחשבות באחוז זה) ועוד.

 

מספר המצביעים בבחירות האחרונות (מרץ 2020) היה 4,615,135. עם אחוז החסימה הקבוע בחוק כיום, 3.25%, מפלגה נדרשת לקבל כ-150,000 קולות על מנת לעבור את אחוז החסימה. בהעלאת אחוז החסימה ל-5% ידרשו המפלגות לקבל כ-230,000 קולות. לשינוי כזה יש מספר משמעויות עיקריות: לא יהיו מפלגות בנות פחות מ-6 מנדטים – מפלגות קטנות יתקשו לזכות בייצוג, שינוי שייטיב עם המפלגות הבינוניות והגדולות. משמעות נוספת היא שמפלגות קטנות ייאלצו להתאחד וליצור קואליציות לפני הבחירות.

 

 

 

כיצד הייתה נראית מפת המנדטים בבחירות 2019 א׳ עם אחוזי חסימה שונים, בקרב המפלגות הקטנות?

המפלגות שהיו נשארות בחוץ

עם 5% חסימה

המפלגות שהיו נכנסות

בסף המתמטי הטבעי 0.83%

חד״ש-תע״ל – 4.49% הימין החדש – 3.22% > 3.8 מנדטים
העבודה – 4.43% זהות – 2.74% > 3.3 מנדטים
ישראל ביתנו – 4.01% גשר – 1.73% > 2.08 מנדטים
איחוד מפלגות הימין – 3.70%  
מרצ – 3.63%  
כולנו – 3.54%  
רע״ם-בל״ד – 3.33%  

 

 

רוב מוחלט של המפלגות שעברו את אחוז החסימה לא היו עוברות את אחוז החסימה המוצע. קשה לדמיין את המפה הפוליטית דאז עם 5% חסימה, אבל ניתן בוודאות לקבוע שהיא הייתה שונה לחלוטין במציאות שכזו. מובן שנתונים אלה מלמדים רק על ״האפקט המכני״ של שיטת הבחירות, ולא על ״האפקט הפסיכולוגי״ – כיצד יצביעו הבוחרים וכיצד יתארגנו הפוליטיקאים ביודעם כי אלו כללי המשחק. ניתן להניח כי במציאות בה אחוז החסימה עומד על 5%, בוחרים רבים יותר יצביעו למפלגות הגדולות מתוך שיקול אסטרטגי, ומפלגות קטנות היו מתאחדות על מנת לצלוח את רף החסימה החדש.

המתח הקיים בין עקרון המשילות לעקרון הייצוגיות הוא מהות הדיון סביב ביצוע הרפורמה: ככל שמתאפשרת ייצוגיות גדולה יותר, כך תיתכן פגיעה במשילות בשל קושי רב לגבש קואליציות יציבות, ולהיפך. אני מאמינה כי העלאה מתונה של אחוז החסימה ל-5% תמתן עמדות קיצוניות ותחליש עקרונות סקטוריאליים, תוריד משמעותית את הסחטנות שנוגדת את עקרון הכרעת הרוב, תחזק את המפלגות הגדולות ותאפשר הרכבת קואליציה חזקה המסוגלת למשול. עיקרון הייצוג לא יפגע משמעותית אם מפלגות קטנות ישכילו להתאחד ולגשר על פערים ביניהן, ואף ימנע בזבוז קולות (הנאבדים כיום עם מפלגות רבות אשר לא עוברות את אחוז החסימה). התכנסות למספר קטן של מפלגות, על בסיס ערכי רחב ומשותף, שהפשרות בין הזרמים השונים ייערכו בתוכה – היא החלופה הראויה. כמו בהונגריה, גרמניה או ניו-זילנד, ניתן לקדם מנגנון נוסף, הסדר מיוחד אשר ימנע את הפגיעה בייצוגים של מיעוטים. כמו כן, יש לבצע הוא העלאה משמעותית של אחוז החסימה לרשימות משותפות או איסור על איחודים טכניים. משמעותם של איחוד טכניים היא ייתור אחוז החסימה, כל עוד אין ערובה לכך שהרשימות לא תתפרקנה למפלגות המקוריות לאחר הבחירות. ניתן למצוא דוגמאות לכך בכל רחבי הקשת הפוליטית וביתר שאת בשלושת מערכות הבחירות האחרונות (2019-2020): מלבד מפלגת ש״ס, כל המפלגות שנכנסו לכנסת הכילו בתוכן לפחות סיעה אחת. כל עוד האיחודים הטכניים מותרים ללא סנקציות, לא ימנע פיצולו של בית הנבחרים, ומפלגות קטנות עלולות לנצל את כוחן הקטן באופן סחטני לעיתים רבות. רק אחוז חסימה המורכב מהאחוז הקיים בחוק כפול מספר המפלגות המתאחדות ימנע לחלוטין את ההתפצלות לאחר הבחירות, ותסגר הפרצה בחוק – זו המאפשרת לעקוף את אחוז החסימה הכללי.

אחוז החסימה הוא נושא טעון ושנוי במחלוקת בדמוקרטיות פרלמנטריות כמו ישראל כיוון שאינטרסים מנוגדים מגולמים בו. אני סבורה שיש להעלות את אחוז החסימה בישראל מטעמי חיזוק המשילות אך לא מעבר ל-5%, כיוון שהאפשרות לייצוג מיעוטים חשובה גם כן. זאת ועוד, יש למנוע שיטות המתחכמות ומרמות את סעיף אחוז החסימה בחוק, בעיקר בהיבט האיחודים הטכניים ובמטרה שהחוק יהיה אפקטיבי וישיג את מטרתו.

 

 

מקורות

 

  • השיטה היחסית וסף החסימה החוקי במבט השוואתי, חן פרידברג, ניר אטמור ואנה קנפלמן, 2013, המכון הישראלי לדמוקרטיה
  • אחוז החסימה ושינויים בו לאורך זמן – סקירה משווה, יהודה טרואן, 2019, הכנסת
  • מפוליטיקה ימנית לפוליטיקה שמרנית, רן ברץ, 2019, מידה
  • מדינה וחברה: הרפורמה הנחוצה בשיטת הבחירות בישראל, אברהם בריכטה, 2007, אוניברסיטת חיפה
  • פוליטיקה: כתב עת ישראלי למדע המדינה וליחסים בינלאומיים: על רפורמות מוסדיות, על ביצוע הרפורמה ועל הערכת מדיניות ציבורית, אוריאל רייכמן ודוד נחמיאס, 2006, המכון ליחסים בינלאומיים ע״ש לאונרד דיוויס
  • שיטת הבחירות לכנסת, ועדת הבחירות המרכזית https://bechirot24.bechirot.gov.il/election/about/Pages/KnesetElectionPrinciple.aspx

 

נוי בר היא ראש אגף ההסברה בתנועת “אם תרצו”

Print Friendly, PDF & Email