חלק גדול מהצרות שלנו נזקפות לחובת אשליית סוף ההיסטוריה. אנחנו טועים לחשוב שאנחנו חיים בסוף ההיסטוריה. אחרי המלחמות, אחרי המהפכות, אחרי ההמצאות הגדולות באמת, אחרי הזוועות. האשליה הזאת גורמת לנו לזלזל באנשי העבר על יכולת הלמידה הפרימיטיבית שלהם ועל עולמם האינטלקטואלי שהיה, אעפס, מתאים לימים ההם.
אבל אנחנו באמצע, זה העניין. מדינת ישראל, סליחה שאני מנפץ כאן אשליה למישהו, היא תופעה זמנית. היא צריכה הרבה יותר משבעים ומשהו שנותיה בשביל להוכיח שהיא כאן. מבחינה היסטורית הרגע פרקנו את המזוודות.
היהדות והעברית נמצאות במקום אחר לגמרי. שם יש פרספקטיבה. משתי אלו אפשר להגיע לתובנות היסטוריות מנומקות, לא רק מהסיבה הפשוטה שהתרבות היהודית ואיתה השפה העברית הן המסד עליו בנויה תרבות העולם המערבי, אלא גם מכך ששתי אלו מסתובבות בשטח המון המון זמן.
במהלך ההיסטוריה, הן העברית והן היהדות עברו את מבחני ההישרדות הקשים ביותר והן בין התופעות התרבותיות העתיקות בעולם. כאלו שהוכיחו את עצמן פעם אחר פעם כנבלות הכי קשוחות בלהקה.
אם מדינת ישראל תרהיב עוז לקרוא תגר על שתי האימהות שלה, יקרה מה שקרה תמיד – היהדות תמשיך הלאה ותמצא לעצמה מקום טוב יותר.
אפשר להכריז שגיור רפורמי הוא גיור לכל דבר ואפשר לשנות את העברית כך שטרסג’נדרית מצ’אד עם רטייה על העין תרגיש בה כמו בבית.
אפשר להכריז ואפשר לכתוב, אבל היהדות והעברית נישאות מעל מדינת ישראל כמו מיכלית נפט ששטה סמוך לחסקה. הן לא תתרגשנה, ספק אם בכלל תשמנה לב.
במקרה הלא-סביר שמירב מיכאלי וגלעד קריב יצליחו במזימתם להדביק בחזרה את הערלה לפין, מיכלית הנפט תמשיך בדרכה חברים.
מה עם החסקה? או. טוב ששאלתם.
אם נעבור לדבר עברית בלי אבחנת-מין, ואם כל מי שחוגג בארק-מצווה לקן הקרציות שלו יוכרז כיהודי כשר, אז היהדות והעברית תמשכנה לתחנתן ההיסטורית הבאה, ובעוד 50 שנה שני סטודנטים יפתחו ספר היסטוריה, ייקראו על מדינת ישראל ויגידו אחד לשני שמע זה היה ניסיון משוגע.
