כמעט כל אדם מייחס חשיבות רבה לאומנות. אנחנו רואים בה סימן לתרבות משגשגת. כל אדם שתשאלו יספר לכם שהאומנות חשובה וכמובן שהיא חייבת להישאר חשובה, אבל אם תזמינו אותו לבוא לתערוכה, כמה יסכימו? אם תשאלו אותם מתי הם צפו באומנות בפעם האחרונה, כמה אנשים יענו תשובה שלא תהיה “בטיול מטעם הצבא/ מכללה/ בית הספר”? מדוע חשיבות האמנות היא קונצנזוס אבל כמעט אף אחד לא מעוניין לצרוך אותה? התשובה די פשוטה, ה”אמנות” ברעיון חשיבות האמנות ומה שנחשב היום לאמנות, הם שני דברים שונים.
האמנות במובנה המקורי, היא הניסיון ליצור או לתעד יופי. יופי אינו דבר פרקטי שנוכל להסביר את הצורך בו בצורה לוגית, אבל אנשים זקוקים לו נואשות והרבה פעמים שמים את חשיבותו מעל הצרכים הפרקטיים של החיים, מכאן רעיון חשיבות האמנות. כל תחום שהוא אומנותי מחפש את היופי בהיבט מסוים של החיים. מוזיקה היא חיפוש אחר הרמוניות של צלילים, האמנות הפלסטית היא חיפוש אחר יופי חזותי וכתיבה היא חיפוש היופי בעולם המילולי.
היופי הוא הנשגב שמעל המציאות
אנשים צורכים יופי מאותה הסיבה שהם צורכים דת, היופי מראה לנו שהעולם הוא לא רק רצף אירועים אקראי, יש בו הרמוניה. למשל אסופה של מולקולות מים באוויר ואור הם לא רק תופעת מזג אוויר, הם קשת מרהיבה שכל אחד מאיתנו טורח לעצור לרגע את עיסוקיו ולהביט בה גם אם כבר ראה 1000 כאלה בחייו.
בגלל שהדת היא בראש ובראשונה הסיפור של כוחות גדולים מהמציאות שמנהלים אותה, האמנות נוצרה כדי לשרת אותה. איזו דרך טובה יותר יש לשכנע אנשים שהחיים הם לא רצף אקראי של סבל מאשר להראות איך יכולה להיווצר הרמוניה מהמרכיבים של העולם?
גם אחרי מהפכת ההשכלה והתרחקות התרבות המערבית מהדת, האומנות המשיכה לעסוק ביופי, “המטייל מעל ים הערפילים של דויד פרידריך”, אינו ציור עם סימנים של דת מוכרת, ועדיין מתוארת בו העמידה של האדם מול הנשגב, התבנית המורכבת שמעל החיים (הרמוניה).
אז מה זה אמנות היום?
לצערי, במאה ה20 נולד זרם שכבש את האומנות בשם פוסט מודרניזם. בגלל שהפילוסופיה שלהם טוענת שהכל בעולם יחסי לחלוטין, ואין אמת בשום צורה, גם היופי הוא שרירותי ולא ראוי לרדיפה יותר מדברים כמו סתמיות וכיעור. האומנים הפוסט מודרנים התאהבו במחשבה הזו ולכן כל היצירות שלהם עוסקות בניפוץ תפיסת היופי הקיימת והחלפה שלו בכיעור וסתמיות, לא בגלל שהם רוצים להרחיב את מושג היופי, אלא בגלל שהם רוכשים לו בוז ורוצים לעקור אותו מהעולם ומהלב של בני האדם, ממש כמו היחס של הטיפוסים אלה לדת. אמנים בדרך כלל נמשכים לרעיונות חדשניים בגלל מבנה האישיות שלהם, ובגלל שהאומנות עסקה ביופי כבר 4000 שנה הסטת העיסוק שלה לכיעור היא הדבר הכי חדשני שיש, לא טוב או מועיל, אבל כן חדשני. אחרי מלחמת העולם השניה מדינות המערב החליטו להשקיע כסף ממשלתי בתרבות, אבל איך ידעו איפה להשקיע ומה לקדם? הם מינו אמנים מפורסמים שיחליטו איך לחלק את הכספים, ובגלל שהפוסט מודרניזם הוא הטרנד האומנותי הנוכחי כל הממונים היו פוסטמודרניים שדאגו שהיחידים שיכנסו לעולם של “אמנות גבוהה”, או בשמו האמיתי “אומנות מסובסדת”, יהיו בדמותם.
לכן “אמנות” היום, היא כל מה שמבזה, מכער, מייתר ומגנה דברים שנחשבו עד היום לקונצנזוס. זו הסיבה שכל סרט שמבזה את ישראל נחשב אצל הקהל ה”אומנותי” למוצלח, ישראל כמדינת לאום יהודית היא קונצנזוס שכולם כאן, למעט כמה חמוצים, בעדו. מאותה סיבה כל עבודה ש”מאתגרת” את הזוגיות המסורתית, שהיא גבר ואישה ללא משתתפים נוספים, זוכה לשבחים אוטומטיים. למעשה אמנות היום מזהה את כל מה שמשותף וחשוב לבני האדם ודואגת להציג אותו כרע ודכאני, זהו מסע בלתי נגמר של הרס הטוב והיפה והכתרה של הרע והמכוער תחתיו. אפשר לראות את זה גם בנטיות הפוליטיות של אנשים מהעולם הזה, הם יצאו מגדרם כדי לתת לגיטימציה לארגונים רצחניים כמו פתח וחמאס, שרוצחים ומדכאים גם את עמנו וגם את עמם שלהם, ותמיד יפגעו בלגיטימיות של מדינות דמוקרטיות וליברליות שמעזות להגן על עצמן, כמו ישראל.
אז שאנשים אומרים שהאומנות חשובה, האמירה הזו מתייחסת לחיפוש אחר היופי, שנשאר חשוב. הסיבה שאנשים לא הולכים לגלריות ותצוגות אמנות היא כי הם יודעים שיופי הוא הדבר האחרון שיהיה שם. במקום הם ימצאו לעג ובוז לכל הערכים שהביאו אותם ואת אבותיהם עד הלום, כמו משפחה גרעינית, משיכה מינית, דת, והכי גרוע – לאום.
M.A.B.A – Make Art Beautiful Again
אם היופי לא באומנות יותר, איפה הוא? הוא בדיוק איפה שהוא היה לפני הגלריות והמוזיאונים, משולב בחיי היומיום שלנו. אנשים עדיין צורכים מוזיקה בשוק הפרטי, עסקים משלמים הרבה כסף לאדריכלים שיעצבו את המתחמים שלהם בצורה יפה ומזמינה, עדיין שוכרים מאיירים לצייר כריכות ספרים כדי שאנשים ימשכו אליהם וירצו לקנות אותם. וכמובן אנחנו מוקפים בסדרות אנימציה ומשחקי מחשב שמלאים בציורים יפים. אנשים מוכנים לשלם על יופי ואפילו הרבה, ומסתבר שהם לא מספיק טיפשים כדי לקנות את רעיון ה”מכוער זה היפה החדש”.
אז איך אמני הכיעור ממשיכים לשלוט בשדה שנקרא אומנות? כי יותר מידי אנשים נורמטיביים שותקים מול הכיעור. רוב האנשים מנומסים מכדי להגיד בפומבי על יצירה שהיא מכוערת. כשאדם נורמטיבי עומד בפני אומנות מכוערת הוא מרגיש שני דברים, הראשון הוא דחייה מהיצירה, והשני הוא בושה. הוא מרגיש בושה על כך שהוא בור וצר אופקים עד כדי כך שתמונה, שהיא בבירור עבודה של גאונות כי היא ניצבת במקום שמשדר יוקרה וכבוד, מעוררת בו סלידה במקום אקסטזה והערצה, ואז ששואלים לדעתו על ה”יצירה” הוא אומר “מעניין”, במקום “איכס”. רוב האנשים לא ירגישו בנוח להגיד את האמת על הכיעור באמנות כי הם באמת ובתמים חושבים שזה מכוער להם באשמתם, ואם רק היום עושים תואר באומנות הם היו מקבלים את הכלים להנות מהגאונות הזו.
אבל הם טועים, היכולת ליהנות מאומנות היא משהו שנמצא אצל כולנו מלידה. בעזרתה אנחנו נהנים מנופים מרהיבים, מוזיקה טובה וסיפורים סוחפים. סרט שצריך לימודים אקדמיים כדי להנות ממנו הוא סרט גרוע. והנה אגלה לכם עוד משהו על לימודי אומנות, גם אם הלימודים מתנהלים טוב (שזה נדיר) מה שלומדים בהם הוא איך ליצור אומנות ולא איך להנות ממנה, אז בבקשה אל תרגישו אשמים אם אתם עומדים אדישים מול שרשרת גללי עיזים או ציור של אקט מיני עם כלב ומסכת עור (מעט ממה שעבר עלי בלימודים). תמצאו את האומץ והנחישות כדי להגיד בלי בושה: “זה מכוער ומגעיל, זה לא מתוחכם, זה לא מעניין, וזה גם לא מקורי, זה מכוער ואין שום סיבה שמישהו ירצה לראות את זה”. צאו ודברו, ואם מספיק אנשים רגילים ישמיעו קול, נצליח להחזיר את היופי לאומנות.
