לאחר שנשיא המדינה הטיל על בנימין נתניהו את מלאכת הרכבת הממשלה יש לקוות שמפלגות “ימינה” ו”תקווה חדשה” יקיצו מהפנטזיות ויצטרפו לקואליציה. ההישג האלקטוראלי של מפלגות אלה מחייב אותם גם לחזור אל קרקע המציאות בעניין דרישותיהם במו”מ. אולי אף כדאי לחזור כאן על קריאתו של יגאל הורביץ, שר האוצר בממשלת בגין, “משוגעים רדו מהגג”.
מבחינה אמביציוזית נראה שגדעון סער בשל יותר לוותר בשלב זה על חלומותיו להגיע לכס ראש הממשלה. לכן יש לדבר ראשונה על ליבו ואין דרך יעילה יותר לכך מלצטט את זאב ז’בוטינסקי.
במאמרו מ-1932,”איש ה’להכעיס’ “, כתב ז’בוטינסקי: “אצלנו, היהודים,… כולנו אוהבים קצת את העונג לחסום את מעופו של הזולת,… אבל יש יהודים, שאצלם – זהו כל תוכן קיומם הרוחני, שחייהם אינם חיים – כל עוד אין להם כלפי מי לעשות ‘להכעיס’… ‘צפרדעים’ קוראים אצלנו לאנשים כאלה, אשר שנאת מרדכי הופכת אצלם לאהבת המן, והשמחה הנעלה ביותר לגבם היא –חורבן עמם”.
בפני סער עומדת הברירה האם לחסום את נתניהו ולהוביל לבחירות חמישיות, או לסייע לו בשעה גורלית זו למדינה, שבה אמריקה פונה מזרחה מישראל אל עבר איראן. באם יתגבר סער על רגשותיו ויפעל באופן מושכל, הוא יקנה את עולמו. ניתן יהיה לומר גם שאילולא פרש מהליכוד לא הייתה לנתניהו כלל אפשרות להגיע לרוב משמעותי של 65 מנדטים. כלומר, צעדו של סער יתברר כשובר שוויון שהעניק למחנה הלאומי את מה שלא הצליח נתניהו להשיג בשלוש מערכות בחירות. התעלותו של סער מעל החשבונות והוונדטות תראה שהוא אינו רק תלמידו של ז’בוטינסקי, הוא אף עולה עליו בהבנה הפוליטית. בכדי להסביר את הדברים יש לעיין במאמר , שכתב יחיעם ויץ לכבוד מלאת 140 שנה להולדת זאב ז’בוטינסקי.
ויץ תיאר את ההחמצה של יו”ר בית”ר, שהתרחשה בקונגרס הציוני ה-17 שנערך בבאזל ב-1931. “על אף הסיכוי להיבחר, ז’בוטינסקי העדיף לא להתמודד על כס הנשיאות…הוא התנגד באופן עקרוני לרעיונות פשרה ולקווי ייסוד משותפים שהם תנאי הכרחי לקיום קואליציה… ז’בוטינסקי החמיץ את האפשרות הגדולה שלו להגיע לכס הנשיאות [של ההסתדרות הציונית].”
ויץ מסכם את מאמרו בכך ש”ז’בוטינסקי, שהיה דמות מבריקה ועתירת כישרונות נדירים, הפך לדמות טרגית- בלי בית קבוע… כשבמקום להיבחר לנשיא ההסתדרות בחר לפסוע בנתיב הפרישה,…”
יש להבהיר כי גם אם סער ילמד מטעותו של מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית זה לא יקרב אותו לרמתו של ז’בוטינסקי מכל בחינה אחרת. עם זאת ניצול ההזדמנות שנקרתה בפני סער יכול להציל את הקריירה הפוליטית שלו, ואם זה חשוב, זה גם יתרום למדינה. השאלה המנסרת בחלל האוויר היא מה יותר מטריד את גדעון; מסקנות המחקר של יחיעם ויץ או התחקיר הגנוז של הבן, גידי ויץ, בעיתון “הארץ”.
באשר לנפתלי בנט, נראה שעבורו ההשלמה עם חלום ראשות הממשלה, שנגוז לעת עתה, קשה יותר. הדבר נובע מקפיצת הדרך שהוא מנסה לעשות אל עבר לשכת ראש הממשלה. עליו להפנים את העובדה שאין קיצורי דרך בפוליטיקה. בנוסף לכך יש להבהיר לו כי שאיפותיו להנהיג את הימין לא יוכלו להתממש כאשר הוא פוסח על שתי הסעיפים. רוצה לומר, המו”מ שינהל עם נתניהו, שעליו הצהיר בפתיחת מושב הכנסת, חייב להיות היחיד. ללא מסלול עוקף שיוביל אותו היישר לחיקה המלטף של האליטה השמאלית הדקדנטית.
בראש “הליכוד” עמדו עד עתה ארבעה אנשים בסה”כ: בגין, שמיר, שרון ונתניהו. אם התעשתו שני ראשי מפלגות אלה, ויימנעו בחירות חמישיות, יש להניח שב-2025 תהיה הדרך פנויה עבורם. או אז יוכלו השניים לבוא בידיים נקיות בפני המחנה הלאומי ולבקש את אמונו במאבק על תפקיד המנהיג החמישי של “הליכוד”. יהיה עליהם להתאמץ בשביל לזכות באמון המחנה. צעד בונה אמון יכול להיות למשל שמירתם על יציבות הממשלה במשך ארבע השנים הבאות.
