הרשימה לקוחה מספרון ‘הגדת העצמאות: שמחה ומשמעות ביום העצמאות’, המחברים: ד”ר אלדד קולנשר, צבי עתיר, דוד אסוס, פורסם ע”י ‘אם תרצו’, 2018.
תקוות אלפיים שנות גלות התגשמו בימינו. הקמתה של מדינת ישראל מאפר הגלות, בדומה לאגדה על עוף החול, היא תופעה חסרת תקדים בהיסטוריה העולמית. ביום ה’ באייר תש”ח (14.5.1948) קמה מדינה יהודית-ציונית הקולטת יהודים מהעולם כולו, ולה כוח מגן כנגד כל אויביה. לישראל הישגים נכבדים בתחומי חיים רבים ושונים: ביטחון, התיישבות, קליטת עליה, מיזוג גלויות, עולם הישיבות, השכלה, מדע (לרבות פרסי נובל), היי-טק, כלכלה (לרבות תוצר לאומי גבוה, חוב לאומי נמוך, אבטלה נמוכה), בריאות (לרבות תוחלת חיים גבוהה), חקלאות מפותחת, עצמאות אנרגטית, קצב ילודה גבוה.
אנו חיים בדור השלישי לעצמאות מדינת ישראל, אחרי הדור הראשון שייסד את המדינה והדור השני שחווה את משברי ילדותה ובנה אותה. דורנו נולד אל מציאות של מדינה קיימת ופורחת ונהנה מפירות העצמאות שנראית לו מובנת מאליה. ההיסטוריה שלנו, כמו גם תופעות בקרבנו, מוכיחים כי קיימת סכנה של שאננות והתפזרות בבחינת “אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל”[1], במקום להתאחד סביב המכנה המשותף שלנו – מורשת ישראל – אל מול האתגרים. בשתי התקופות הקודמות של ממלכה עצמאית מאוחדת – בדור שאחרי דוד ושלמה ובדור השלישי לממלכה החשמונאית – תופעות אלה גרמו לקריסת העצמאות. אצל רבים מבני הדור השלישי התודעה הלאומית מצטמצמת כיום רק אל המובן מאליו: מקום הלידה. בכל מדינה אחרת די בקשר טבעי וראשוני שכזה, אבל לא במדינת ישראל שקמה מתוך העבר ושללא רבדיו השונים – ההיסטוריה, התרבות ומסורת ישראל – אין לה זכות קיום דווקא כאן בארץ ישראל.
כדי שנוכל לשמור על לפיד הדורות, יש צורך להנחיל תודעה ‘נוכחת’: מחויבות מודעת ומורגשת שהיא מעבר לתודעה הילידית או הקיומית. בכל דור ודור עלינו לראות עצמנו, גם ביום העצמאות ולא רק בפסח, כאילו היינו שם – על ערש לידתה של העצמאות, כשנחלצנו מהמֵצר ומאיום ההשמדה והקמנו את המדינה[2]. עלינו לומר לעצמנו שעם ישראל שואב משורשים עמוקים, אינו משתרע רק על פני ימי חיינו כאן, ולהרגיש ששיבת ציון של ימינו מכל קצות העולם אינה מובנת מאליה והיא נס גדול יותר מיציאת מצרים.
זאת ועוד, מעבר לתודעה נוכחת השואבת מהעבר עלינו להתאחד סביב חזון משותף המכוון לעתיד – כי “בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם”[3]. מהו אותו חזון? לעם ישראל אין שום מכנה משותף מלבד המסורת היהודית שלו, שעשירה בחזון. לפיכך, כל חזון שלא יתבסס על המורשת המשותפת – לא יצליח לאחד את העם סביב הגשמתו. לאורך ההיסטוריה היהודית שום תפיסה שאינה יהודית לא החזיקה מעמד מעבר לשלושה דורות. זו בעצם המשמעות של ארבעת הבנים בהגדת הפסח, שהאחרון שבהם כה מנותק מהמסורת עד שכלל אינו יודע מה לשאול.
מי שחשב כי “ישראליות” – שפה עברית, אהבת הארץ, ושכבה דקה של מסורת כפולקלור גרידא – מספיקים כתשתית רוחנית לעם ישראל בארצו, יכול להיווכח כיום שזו טעות קשה. טעות שהיא עקב אכילס של חוסננו הלאומי. המציאות מוכיחה כי השקפה פוסט-יהודית מובילה להשקפה פוסט-ציונית.
חזון ישראל צריך להיות יהודי-לאומי, לא אישי. לישראל ייעוד סגולי. עם ישראל נושא תרבות עולם הגלומה במורשתו ההיסטורית. הוא גילה לעולם האלילי את האמונה באל אחד, והעניק לאנושות את תורת הנצח ומַשְאות הנפש של הנביאים. חזון ישראל הנו הגשמת תודעתנו המשותפת באמצעות שילוב בין העם, מורשתו וריבונותו בארצו, לרבות השלמת קיבוץ הגלויות וקיום חברת מופת. החזון מחבר את ערכיו של עם ישראל למשימותיו הלאומיות.
הקמת מדינת ישראל ובניינה עד כה, אינם אלא ראשית מימושו של החזון הציוני. “אין די בחומרנות ובהישגיות אישית ואין הצדקה לקיום אומה שכל רצונה להיות צרכן מאושר”[4]. על העם היהודי להתלכד סביב מורשתו המשותפת, להשיג אחדות פנימית (להבדיל מאחידות) ולהתחזק רוחנית מעבר להתעצמות הפיזית. התחזקות זו לא תבוא רק כתגובה לאיום חיצוני, אלא בעיקר מתוך נאמנות פנימית לערכים שגיבשו אותנו כעם, ומהזדהות עם החזון הציוני והיהודי. לאחר שהשגנו עצמאות מדינית עלינו לחתור להשגת עצמאות רוחנית, דהיינו זהות עצמית ייחודית (עצמיות), ולהשתחרר מגלותיות ומדחף להתבולל בתרבות המערב. ללא עצמיות יהודית לא נוכל לשַמר את העצמאות המדינית.
בעידן שבו האנטישמיות והכחשת השואה מרימים ראש במערב ובארצות ערב, חובה עלינו לזכור כי הנאצים ועוזריהם לא הבחינו בין דתיים לחילוניים ובין ספרדים לאשכנזים. בנסיבות חיינו כיום ולאור האתגרים העומדים בפנינו לא נוכל לסמוך אלא על הכוח הטמון באחדותנו. אחדות זו אמורה לבוא לידי ביטוי בהעמקת התודעה של מורשת ישראל, ערבות הדדית, נשיאה משותפת בנטל, קיום החובות האזרחיות לרבות תשלום מיסים והימנעות מאלימות ושחיתות, קניית תוצרת כחול-לבן, יציאה לחופשות בארץ, שמירת אתריה נקיים והגנה על הלשון העברית מפני השפעות זרות.
חידוש הריבונות של עם ישראל בארצו הוא אבן דרך חיונית בתהליך הגאולה והתקומה של עם ישראל, אך הנו רק שלב בתהליך ואינו חזות הכול. ללוח השנה היהודי נוספו ב-50 השנה האחרונות שישה מועדים המפורטים להלן, אשר מציינים קו התקדמות ברור לקראת מימוש החזון. סדר המועדים הללו בלוח השנה תואם את סדר ההתרחשות ההיסטורית בדורות האחרונים ובאופן פלאי גם את סדר ההתרחשות ביציאת מצרים, שהיא על פי המסורת סדר הגאולה לעתיד לבוא.
- י”א באדר: יום תל חי ויוסף טרומפלדור – מייצג את המאבק ההתיישבותי-ביטחוני על גבולות הארץ לאחר תחילת הנס של שיבת ציון.
- כ”ז בניסן: יום השואה – חורבן יהדות אירופה והמחשה מזעזעת כי הקיום בגולה אינו פתרון אפשרי לעם ישראל.
שלושת המועדים המציינים את תקומת ישראל חלים באייר, שלאחר חודש הגאולה ממצרים (ניסן) מסתמן כחודש הגאולה בימינו.
- ד’ באייר: יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל – מציין את מחיר עצמאותה של מדינת ישראל וההגנה על ביטחונה. לפני שמחת יום העצמאות, העם מודה לבניו שבזכות מסירותם קמה המדינה, אשר שומרת על עצמאותה ומגינה בכך על כלל עם ישראל.
- ה’ באייר: יום העצמאות – חידוש הריבונות של עם ישראל בארץ ישראל.
- כ”ח באייר: יום ירושלים – שחרור הר הבית, העיר העתיקה ועיר דוד מהכיבוש הירדני.
- בנוסף: – ז’ אייר: החלטת סן רמו – וועידת המדינות המנצחות במלחמת העולם הראשונה –
לכונן מחדש בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל (25.4.1920). הצהרת בלפור
אומצה כהחלטה מדינית ומשפטית מחייבת. - י’ אייר: יום הרצל – מחולל התנועה הציונית – לציון יום הולדתו (2.5.1860).
[1] שמואל ב’, כ’, א’.
[2] נדב שרגאי, להיות שוב כחולמים, ישראל היום, 28.4.20
[3] משלי, כ”ט, י”ח.
[4] ראובן קולנשר, עצמאות היא רק ההתחלה, ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 2004.
