ל”ג בעומר: חשיבות מרד בר כוכבא חרף כישלונו

הרשימה מבוססת על הפרק ‘ל”ג בעומר’ בספרו של ד”ר אלדד קולנשר ‘מועדי ישראל’.
החג מציין את מרד בר כוכבא נגד האימפריה הרומית בשנים 135-132 לספירה, שני דורות אחרי המרד הגדול (70-67 לספירה) וחורבן המקדש, ו-15 שנה אחרי מרד הגלויות (117-115) שדוכא בקושי על ידי הרומאים. המרד נכפה למעשה על עם ישראל לאור מעשי הקיסר אדריאנוס, שדיכא באכזריות כל סממן יהודי. הוא החל לבנות מרכז אלילי בהר הבית, חרש את ירושלים, הורה למחות את שמה ואסר על ברית המלה ועל שמירת השבת. המרד היה ניסיון של רבי עקיבא וחכמי הדור למנוע את השמד שהרומאים יזמו כדי להוריד סופית של עם ישראל מבמת ההיסטוריה. תקוותם היתה לקדם את הגאולה ולמנוע את הגלות.

המרד זכה למנהיגות יוצאת דופן. רמטכ”ל המרד היה שמעון בן כוסיבא[1], שנודע בשם בר כוכבא והוכיח מצביאות יוצאת דופן וגבורה עילאית. במרד תמכו מרבית חכמי הדור ובראשם רבי עקיבא, מענקי היהדות בכל הדורות, שהנו למעשה אבי המִשְנה (התורה שבעל פה) ואבי הקַבָּלה (תורת הסוד). המרד הוכן בקפדנות לאורך שנים – ברמה הצבאית והמדינית – תוך הפקת כל הלקחים מהמרד הגדול, השגת אחדות שלמה וניסיון לרתום למרד עמים נוספים. הוא זכה לתמיכה נלהבת של העם וסיכויי הצלחתו היו טובים – יותר מסיכויי המרד החשמונאי, למשל, שלא הוכן מראש.

בר כוכבא שיחרר את ירושלים, הכריז על עצמאות ולחימתו הסבה לרומאים אבדות קשות, לרבות לגיון שלם שנכחד. בל”ג בעומר אנו מציינים את היום שבו פסקה המיתה של 24 אלף תלמידי רבי עקיבא במהלך מלחמתם ברומאים. היה זה המרד הקשה ביותר בעוצמתו בכל ההיסטוריה של רומי. כדי להתגבר עליו ריכזו הרומאים מכל רחבי האימפריה חצי מצבאם (13 מתוך 27 לגיונות) והעמידו בראשו את המצביא הטוב ביותר שלהם (יוליוס סברוס). בניגוד לציפיות המורדים, התרחיש הגרוע ביותר ארע בפועל. המעצמה הפרתית לא הצטרפה למרד וגם לא יהודי התפוצות. הקיסר אדריאנוס שנסוג תחילה בכמה זירות, ויתר על כיבושים חדשים ונחשב חלש – התברר כאויב קשה וכאחד הקיסרים הגדולים של רומא. את העוצמה האדירה שריכז בארץ, גם מצביא מוכשר כמו בר כוכבא וצבא הגיבורים שהוביל לא יכלו לנצח. הלחימה הסתיימה במצור ממושך על ביתר, מפלה קשה, חורבן וכחצי מיליון קורבנות.

בראייה היסטורית, למרות המפלה נודעת למרד חשיבות עצומה. ראשית, אילולא המרד עַם ישראל היה נעלם, כפי שנעלמו כל העמים שקיבלו את התרבות שרומא כפתה. שנית, אילו נהג עם ישראל לאורך ההיסטוריה על פי הביקורת של מתנגדי המרד – שביקרו בחכמה שלאחר מעשה – אזי עם ישראל לא היה מעז להגן על זהותו מפני אויביו והיה מפסיק להתקיים הרבה לפני המרד. כך למשל, היה נמנע בימי יהושע בן נון מהכניסה ארצה של יחפנים מול ערים בצורות, ממרד החשמונאים ביוונים, ובימינו היה נמנע מהכרזת המדינה נוכח הפלישה הצפויה של צבאות ערב, ומיציאה למלחמת ששת הימים מול שלושה צבאות חזקים ובהיעדר גיבוי בין לאומי. שלישית, עם צמיחת הציונות בסוף המאה ה-19 שימשה דמותו של בר כוכבא כסמל וכמופת לגבורה יהודית, שנדרשה כדי להקים את המדינה. גבורה זו נדרשת גם כיום כדי להגן על המדינה מאלה הרוצים להשמידה.

המסר המרכזי של מרד בר כוכבא הוא הנכונות של עם ישראל להילחם על עצמאותו, מבלי להירתע מגויים תקיפים, כדי לשמר את יהדותו. עם המעוניין לשמור על ערכיו, מורשתו וייחודיותו חייב להיות מוכן להסתכן עבורם. הגן הלאומי שעוצב בהשראת יהודה המקבי ובר כוכבא בא לידי ביטוי בתנועה הציונית והוכיח בראייה ארוכת טווח את שיעור קומתם, חרף הביקורת בדיעבד של מנהיגים גלותיים קצרי רואי. 1900 שנה אחרי המרד ברומאים, שלצאצאיהם לא נותר זכר, קמה ליד חורבות ביתר עיר ואם בישראל – ביתר עילית עם למעלה מ-50 אלף יהודים. כדברי המשורר אורי צבי גרינברג: “אמת תורת בר-כוכבא גם בנפול ביתר”[2]. אמת זו מתגלה בזכות נכונותנו לא להיכנע לתוקפנות. יכולתנו להגן באומץ לב על ישראל יונקת מרוחו של בר כוכבא ומחזונו של רבי עקיבא.

[1] כמה מהמכתבים ששלח בר כוכבא נתגלו ע”י רמטכ”ל צה”ל, הארכיאולוג יגאל ידין, במערות מדבר יהודה.

[2] אורי צבי גרינברג, ‘סיקריקין’, בַּקובץ: ‘אזור מגן ונאום בן הדם’.

Print Friendly, PDF & Email