הרצל: אדריכל הקמתה של מדינת ישראל

הרשימה לקוחה מספרון בשם זה, המחבר: ד”ר אלדד קולנשר, העורכים: צבי עתיר, מתן-ארז קולנשר, פורסם ע”י ”אם תרצו’, 2018.


הרצל – מעל ומעבר ל”חוזה המדינה”

הרצל היה מנהיג פורץ דרך, שבכוח חזונו, מעשיו ואישיותו חולל מהפך פלאי בחיי היהודים לאחר גלות של כאלפיים שנה. הרצל ייסד את התנועה הציונית, הגה ופילס דרך ל”ציונות המדינית” שדגלה בהשגת אמנה בין-לאומית (צ’רטר) לזכאותו של עם ישראל למדינה בארץ ישראל, ובנה את היסודות להקמת מדינת ישראל. 

     הרצל נולד בבודפשט ב-י’ באייר (2.5.1860) בבית מסורתי. הוא למד בבית הספר היהודי, בבית הספר הריאלי ולאחר מכן בתיכון פרוטסטנטי שכמחצית מתלמידיו היו יהודים. בהמשך, למד הרצל משפטים באוניברסיטת וינה ובגיל 24 הוסמך לדוקטור למשפטים. הוא עסק בכתיבת מחזות תיאטרון, בנוסף לעבודתו ככתב קבוע בעיתון הווינאי הנפוץ Neue Freie Presse. בהמשך מונה לכתב העיתון בפריס, כתב מאמר ראשון על אנטישמיות ופרסם את המחזה “הגטו היהודי“. לאחר פרסומים אלה בנושא הבעיה היהודית, סיקר כעיתונאי את משפט דרייפוס בפריס ואז חזר לווינה ומונה לעורך הספרותי של העיתון.

בשנת 1895 גיבש הרצל פתרון של בית לאומי לבעיית היהודים ופנה לעשירי היהודים בתקווה שיסייעו בידו תוך שימוש בהשפעתם ובממונם. כשנכזבה תקוותו, פנה לקהל הרחב (1896) באמצעות פרסום ספרו “מדינת היהודים”, והחל במגעים דיפלומטיים להגשמת תוכניתו. ככלי להשגת המטרות הארגוניות והמדיניות שהציב, ייסד את העיתון “די וולט” (“העולם”).  
    בשנת 1897 כינס הרצל את ‘הקונגרס הציוני’ הראשון בבזל והקים את ‘ההסתדרות הציונית’ כגוף הביצוע של התנועה הציונית. עד 1901 התמקדו מאמציו בביסוס התנועה הציונית. הוא ניהל את הקונגרסים הציוניים (השני עד החמישי), הקים את ‘בנק אנגלו-פלשתינה’ (לימים, בנק לאומי) כמכשיר כספי לפעילות ההסתדרות הציונית וייסד את ‘הקרן הקיימת לישראל’ כאמצעי לגאולת קרקעות. כמו כן, ביקר במושבות החקלאיות בארץ ישראל כדי לעמוד מקרוב על הצרכים בארץ.

בשנותיו האחרונות פעל הרצל באופן נמרץ ומתוך תחושת בהילות כדי להציל את יהדות אירופה. הוא פרסם את ספרו “אלטנוילנד” (ארץ ישנה-חדשה), העביר את מוקד הפעילות המדינית מתורכיה וגרמניה לבריטניה וניהל משא ומתן עם ממשלת בריטניה על התיישבות בצפון סיני. בעקבות פרעות קישינב, נפגש עם ראש הממשלה הרוסי ושר הפנים בניסיון להקל על המצב ולאפשר הגירה לארץ ישראל בתיאום עם התורכים. בהמשך בחן את ההצעה הבריטית לאוגנדה כ”מקלט לילה” שיאפשר הצלת יהודים – בניסיון ‘לתקוע רגל בדלת’ של הישג מדיני זה, דהיינו הכרה בזכות עם ישראל לבית לאומי, כדי להשיג בהמשך הכרה בזכות על ארץ ישראל. העבודה המתישה בהתעלם מבריאותו הרופפת, והמתחים הקשים, לרבות בשל תכנית אוגנדה – הכריעו את הרצל והוא נפטר ב-כ’ בתמוז תרס”ד (3.7.1904). 

     הרצל כונן ופיתח את הציונות המדינית, סלל את הדרך להגשמת שאיפותיהם של הוגי דעות שקדמו לו וייסד את הכלים להקמת מדינת ישראל. ב-2.11.1917 ניתנה הצהרת בלפור – בהמשך ישיר לפעילותו של הרצל – שאומצה על ידי חבר הלאומים. החלטה זו של חבר הלאומים והזכויות הלאומיות הבלעדיות שהיא מקנה לעם ישראל על ארץ ישראל מעוגנות במגילת היסוד של האו”ם (בסעיף 80). ב-29.11.1947 החליטה עצרת האומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל וב-14.5.1948 הוכרז על הקמת המדינה.

     עצמותיו של הרצל הועברו מווינה לירושלים באוגוסט 1949 והוא נקבר בהר הרצל. במלאת 100 שנה למותו נחקק חוק הקובע את יום הולדתו – י’ באייר – כיום הרצל.

 

הרצל לא מה שסיפרו לנו 

כבר בבית-הספר סיפרו לנו סיפור מעוות ומגמתי על כך שהרצל היה מתבולל חילוני, התכחש 

למסורת היהודית ונהג כפוליטיקאי מפוכח שלא היסס לוותר על ארץ ישראל לטובת אוגנדה. בכך הוא מהווה כביכול מופת פוסט-ציוני ופוסט-יהודי שבעקבותיו יש ללכת. 

שורשיו של סיפר זה המסלף את דרכו ודמותו של הרצל נעוצים בביקורת שספג בחייו. למרות הישגיו האדירים – ובמידה רבה בגללם – התעוררה התנגדות קשה להרצל בעודו בחייו וכן לאחר מותו. ארבעה זרמים מרכזיים בעם ישראל התנגדו לדרכו: הציונות הרוחנית, הציונות המעשית-סוציאליסטית, תנועת הבונד האנטי-ציונית, ורובה של היהדות האורתודוכסית. ההתקפות החריפות מקרב החוגים האורתודוכסיים והציונות המעשית נועדו לשמור על ההגמוניה של זרמים אלה בקרב קהלם. הזרם האורתודוכסי (המחנה הגדול והחשוב בהסתדרות הציונית דאז), רצה למנוע סחף של יהודים לציונות. הזרם הסוציאליסטי לא האמין בציונות המדינית של הרצל, אלא בפעילות התיישבותית נקודתית של חניכיו. 

במסגרת המגמה העכשווית של ניפוץ מיתוסים, ההתנגדות להרצל כיום מתוחכמת יותר ורחוקה מהאמת אף יותר מהסיפור ששמענו בבית-הספר. מבקרים פוסט-ציוניים והיסטוריונים חדשים רקחו תרמית אינטלקטואלית לסילוף דמותו. הם נברו ביומניו ועטו על הגיגים מוקדמים, שחלקם היו בוסריים וננטשו על ידי הרצל כשהתגבשה במוחו ובליבו האסטרטגיה של פעילותו הציונית הממשית. מתוך הגיגים אלה, הם דלו משפטים שנראים בעייתיים, ניתקו אותם מההקשר ובנו עליהם פרשנות מרחיקת לכת ומנותקת מהמציאות. כוונתם היא לקעקע את אושיות הציונות ולגרום לדה-לגיטימציה של רעיון המדינה היהודית על ידי השחרת פניו של מייסדה. במסגרת הסיפר השקרי, מוסתרת זיקתו העמוקה של הרצל לעם ישראל, לארץ ישראל ובעיקר למורשת היהודית. לביקורת הפוסט-ציונית הצטרפו גורמים מהעולם החרדי שמנסים לערער בכך את בסיסה הציוני של מדינת ישראל. בין השאר הם תוקפים את הרצל בטענה חסרת יסוד שהסתייג ממדינה יהודית ומהיהדות בכלל. 

על תופעת הצגתה הכוזבת של דמותו של הרצל לצורך מטרות פוליטיות כתב ברל כצנלסון, ממנהיגי תנועת העבודה, כבר ב-1934: “נתקלים לא פעם בסילוף דמותו של הרצל, סילוף בזדון או בחסר ידיעה. יש לחשוש שהדור הבא לא ידע את הרצל בלתי אם כשם, כסיסמא, כדגל, לכל היותר כאגדה נאה”. מעניין שהרצל עצמו חזה כיוון זה וכתב לעצמו, “התרגלתי לכך שיעוותו את דבריי באופן הכי פחות סביר”. על סילוף דמותו של הרצל עומדים מחקרים מהשנים האחרונות, אשר מזימים לחלוטין טענות כוזבות אלה ומציגים תמונה הפוכה לחלוטין.
    

הרצל מנהיג ציוני מעורר השראה

הרצל הציב חזון ציוני מרחיק ראות הן במישור המדיני – בספרו ‘מדינת היהודים’ – והן במישור של ארץ ישראל – בספרו ‘אלטנוילנד’. יתירה מזאת, הוא ידע לתרגם את החזון לתוכנית מוחשית באמצעות עבודה שיטתית ודמיון יצירתי. בכך השיג שתי מטרות. האחת, לגבש אסטרטגיה מעשית להגשמת החזון. השנייה, להקנות ליהודים אמונה בכך שהחזון ניתן להשגה. אין להבין את תולדות הציונות בלי השפעתו העצומה של הרצל על השורה הראשונה של מנהיגי הציונות, לרבות יצחק בן צבי, ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, בן גוריון וז’בוטינסקי. הרצל הוביל את עם ישראל בדרך קסומה: הצבת החזון של עצמאות מדינית בארץ ישראל שתפרח במהרה (כמתואר ב’אלטנוילנד’), מתן דוגמא אישית ביישום החזון ורתימת המונים לציונות בקריאה “אם תרצו, אין זו אגדה”. 

בראייה היסטורית, הישגו של הרצל מדהים: הוא החיה את הרעיון של מדינה יהודית והכשיר את הדרך לקיבוץ גלויות של עם ישראל בארץ ישראל ולהקמתה של מדינת ישראל. כמו משה רבנו, שהוציא את ישראל מגלות מצריים אחרי 210 שנות גלות, ספג הרצל תלונות קשות וחסרות שחר גם מהסובבים אותו, אך לא נרתע. הוא הניח, כמעט לבדו, את יסודות הבית הלאומי ברמה המדינית, הארגונית והרעיונית. הרצל כבש את ליבותיהם של המוני ישראל, ליכד אותם תחת ההסתדרות הציונית, ייסד את מוסדות המדינה שבדרך ובנה את התשתית להצהרת בלפור. הישגיו יוצאי הדופן מציבים אותו כגדול המנהיגים שקמו לעם ישראל במאה העשרים. הם מתנשאים מעל ומעבר למה שאפשר לצפות מבן תמותה.

כל האמור לעיל בנוגע לפעילותו של הרצל עדיין לא מסביר את המהפך שהצליח לחולל. כמו החשמונאים בשעתם, הוא נזקק גם לסיוע משמים (ויש שיבחרו לקרוא לכך מזל). מסירותו המוחלטת של הרצל להגשמת החזון הלאומי – גם על חשבון משפחתו ופרנסתו – הפכה אותו ראוי לקבלת סיוע זה. כך זכה לכוחות גדולים עשרת מונים מכוחו האישי שאִפשרו לו לעורר באופן נִסי עַם שלם ולהניעו לקראת גאולתו.      

 

Print Friendly, PDF & Email