תיקו בין הכוחות הפוליטיים מחליש את ישראל ומעורר תקווה ותאבון בקרֶב הערבים

לאחרונה צצים ומתפשטים מעשי אלימות מצד ערביי ישראל כלפי נערים יהודים וכלפי בעלי חזות דתית צעירים ומבוגרים, כמו הרב אליהו מאלי ביפו, ובירושלים ויו”ש מתגלגלת לה הסלמת דמים שיטתית.

ונשאלת השאלה,  מה נשתנה הלילה הזה והימים הללו, שהציתו מחדש את גחלי האיבה הערבית מוסלמית.

תופעות אלה נעוצות לדעתי בהתפתחויות הפוליטיות בישראל, בקיטוב החריף בכנסת ובהתפצלות הסיעתית לשברי מפלגות ורסיסי אידיאולוגיות, עד כדי תיקו אלקטוראלי. הגמגום הרעיוני והביצועי המתמשך ברשות המחוקקת והמבצעת הוא מצב של חולשה כרונית הולכת ומתפשטת במדינת היהודים, אשר ח”כיה ומנהיגיה עסוקים לחבוט מילולית איש ברעהו מהמפלגה השונה. מאחר שהחולשה מתפשטת  מול עיניהם הכלות של שונאי ישראל ואויביו,  הם  מרשים לעצמם לזנֵב בנחשלים. לתת מכה פה ושם ליהודי זה או אחר, ולבחון בעיניים משתאות האם הנמר הישראלי אכן חולה ומאבד הרבה מכוחותיו.

אך מלבד השיתוק  החלקי שאחז בהנהגת במדינה, מתגלגלת בישראל תחרות בין האמת היהודית-ציונית  לבין ערכי השוויון והפוסט-מודרניזם, ואף נדחקת מפניהם. ערביי ישראל זוכים בבג”צ ובמפלגות השמאל, להכשר אוטומטי ‘כל זמן שלא תוכח מעבר לכל ספק סביר” עוינותם העמוקה למדינת היהודים. וכבר שמעתי בטלוויזיה כתב יהודי מוּכר המכנה את המפלגות הערביות: “הצד השמאלי של המפה הפוליטית בישראל”. זו האטמוספרה בכלי תקשורת גדולים בישראל ואף בהתנהלות המשטרה והחלטותיה. על רקע זה, אין פלא שהסיעות היהודיות הנאבקות זו בזו ומנטרלות זו את כוחה של זו, פתחו שלא בטובתן חלון הזדמנויות למפלגות הערביות ובפרט רע”מ, שלא החמיצה את השעה הנדירה והיא מנסה לתקוע יתד בהנהגה הפוליטית.

עליית כוחן של המפלגות הערביות בשל יכולתן לשמש לשון מאזניים, והעלייה לרגל אל מנסור עבאס ממליך המלכים, התפרשו אצל ערביי המזה”ת  וערביי ישראל כרמז לתחילת הסוף של ההגמוניה הציונית,  והם שואלים את עצמם “מי החזק פה בעצם, היהודים הציונים או אנחנו?”. ‘תקוותם הישנה’ להחרבת הריבונית היהודית  נעוֹרה וסוערת וראויה לשימת לבנו יותר מאשר מפלגת ‘תקווה חדשה’ בראשות גדעון צער. זהו הגורם השני  לפריצת הפרעות האחרונות של ערבים ביהודים כפי שאירע טרם קום המדינה.

ב.

הנטייה הפופולרית לבאר את אירועי אלימות וטרור מן הצד המוסלמי ערבי, כפועל יוצא של נסיבות עכשוויות נקודתיות, אינה חסרת ערך לחלוטין, אבל כמעט תמיד מהווים אירועים ממין זה, זרז זמני  בלבד. הנה למשל, כולנו יודעים היום, ורבים בינינו ידעו זאת כבר בעת המאורעות בשנת 2000, ש’אינתיפאדת אל אקצא’ הייתה יזומה כחלק מהאסטרטגיה הערמומית של ערפאת ימ”ש למוטט בשלבים את ישראל הריבונית. דהיינו, עצם הכינוי ‘אינתיפאדת אל אקצא’ שימש טכסיס הטעיה המבקש לקבֵּע בתודעת הישראלים שפתיחת מוצא ממנהרת הכותל למעבר תיירים  ב 9.96  וביקורו של שרון בהר בית ב 9.2000  הם אלו שהבעירו  כביכול את השטח ואת הזעם הפלשתיני. ובכן, גורמי עומק הם הם אלה אשר הביאו בעבר ומביאים בהווה, להתקפות הערביות הרצחניות בגלים גבוהים או נמוכים, מחר אם לא היום ואם לא מחר אז מחרתיים או בעוד שנה ושנתיים. בקצרה: לא נסיבות חולפות קובעות אלא סיבות מהותיות.

נשובה לענייננו ולחדשים האחרונים. הצירוף של חודש הרמדאן העומד בפתח, מצד אחד, עם זעמו  של חמאס על שישראל מונעת מערביי ירושלים להשתתף בהצבעה לבחירות הרשות, מצד שני – משמשים  אולי פתיל הצתה, אך חומר הבעירה הצף בחברה הערבית  בימים אלה ומוליד לא מעט פוגרומים ‘קטנים’, הוא כנ”ל הכרתם המתפתחת והולכת של המוני הערבים שבתוכנו, בכך שישראל מצויה במשבר ניהולי וערכי חריג. בג’ונגל המזרח תיכוני חולשה מפיצה כידוע ריח של דם וטרף קל.

והרי לפי אמונתם וחינוכם, אנו היהודים הציונים פלשנו ושדדנו טריטוריה ערבית מוסלמית מובהקת. שמפני כך למעלה ממאה שנים איננו רצויים במזרח התיכון, וצפירות אזעקת אמת עולות ויורדות מלוות את חיינו הציוניים, טרם קום המדינה וטרם ‘כיבוש’  –  וכל פרשנות הממוקדת באירועי ההווה אינה אלא טשטוש. ההסברים הנקודתיים משמשים בעיקר תרגיל ערבי-מוסלמי מתמשך להסחת דעתם של התמימים בינינו, מהמטרה הערבית-פלשתינית הגדולה.

 

ג.

הגענו עתה לראש החץ של הכּתבה. חריפות מאבקם של הסיעות היהודיות-ציוניות זו בזו בשנים האחרונות, גורמת אצלן בהדרגה ומבלי משים לצמיחתה של תודעה כוזבת, להרגשה שהסיעה היהודית ברת הפלוגתא שלך, היא היא האויב בה’ הידיעה, ואנרגיה עצומה מוסיפה ומתבזבזת במלחמות היהודים הפנימיות. מתוך כך מתעמעמת תחושת הסכנה מהרמת הראש של הסיעות הערביות, אשר דובריהן משופעים כידוע באמירות  אנטי-יהודיות ארסיות מהעבר הקרוב, אמירות שמרוככות בימים אלו באמצעות פרשנות רטרואקטיבית ערמומית כפולת משמעות. ושומה עלינו להיות ערים לכך שלשון המאזניים היא בעלת משקל מכריע, תרתי משמע.

אינני נכנס לשאלה אם בקונסטלציה פוליטית חריגה, יש מקום כאקט  חד פעמי לצרף ‘מבחוץ’ מפלגה כמו רע”מ. מה שחמוּר ומדאיג הוא השינוי התודעתי הזוחל, שבעטיו זוכות מפלגות המזדהות עם אויבינו, למעמד לגיטימי. התפתחות כזו היא ביטוי לתרדמת שאוחזת במרבית המפלגות היהודיות ומהווה שבר היסטורי בעמדת השדרה היהודית-ציונית!!

בתיאור ימות המשיח אצל  הנביא ישעיהו פרק י”א, נכתב  ‘וגר זאב עם כבש’ משָל המבשר את השלום העולמי שיבוא מכוח השינוי האמתי שיעבור הזאב. אולם מן הצד האחר אנו מזהים  את ניצניו  של ‘המשיח הערבי’ , המקוּדם ומקדם את עצמו על ידי שהזאב הערבי-מוסלמי מראֶה עצמו ככבש לעיני אזרחי תרבות המערב הלוקה בתמימות יתר, מבלי דעת שהזאב והכבש הם שתי פניה של אותה הדמות. נאיביות זו מוצאת לדאבוננו אחיזה ב’עם חכם ונבון’ (דברים ד,ו). לא יאומן כי יסופר!!

Print Friendly, PDF & Email