פורסם ב”האומה“
בעקבות “הסכם אברהם” עם האמירויות ובחריין וכינון השלום עם מרוקו – מבינים במיגזר הערבי וברשות הפלסטינית כי המשענת הכל-ערבית שלהם מתרופפת והולכת * אירידנטה לא תהיה כאן
יהודה שלם
ד”ר יהודה שלם הוא עמית מחקר ב”מכון אריאל לביטחון ותקשורת” שבאוניברסיטת אריאל. ספרו,” עוז לתמורה” – העוסק בהשפעת עמוס עוז על תפיסת הסכסוך הערבי-ישראלי בין השנים 67′ -93′ – חתימת הסכם אוסלו, יראה אור בקיץ הקרוב בהוצאת “כרמל”.
“הצ’כים קיימו את חובותיהם כלפי בני המיעוט הגרמני עד כדי כך שאיפשרו לגייס את דעת הקהל העולמית נגד צ’כוסלובקיה – אף מיעוט לאומי אחר באירופה שבין שתי המלחמות לא נהנה מחופש כזה”.[1] הגרמנים המוזכרים בציטוט לעיל, המופיע בספרו של הדיפלומט וחה”כ לשעבר יוחנן כהן, היו מיוצגים בפרלמנט הצ’כי ערב “הסכם מינכן” (ספטמבר 1938), באמצעות מפלגת הגרמנים-הסודטים SDP, בראשות ד”ר קונראד הנליין ( Henlein) הפרו-נאצי. כהן הגדיר מפלגה זו כ”גיס החמישי של הנאציזם בתוככי צ’כוסלובקיה.”[2] תוצאות הבחירות לכנסת בשלוש המערכות שהתרגשו על המדינה בתוך שנה אחת, ושבהן זכתה “הרשימה המשותפת” הערבית ל-15 מנדטים, מעוררות את השאלה האם יש מקום לערוך השוואה בין ערביי ישראל לבין הגרמנים הסודטים. בין חברי “הרשימה המשותפת” ישנם מצדיקי טרור, כמו היבא יזבק, אשר כינתה את רוצח משפחת הרן, סמיר קונטאר, “שהיד”, וד”ר אחמד טיבי, שהיה יועצו של ראש אש”ף יאסר ערפאת. מאמר זה מבקש לבחון האם אכן ניתן להשליך מפרשת הגרמנים הסודטים בצ’כוסלובקיה, וחלקם בהסכם מינכן, על סוגיית ערביי ישראל כיום, ובדגש על סכנת הארידנטה.[3]
בנושא סכנת האירדנטה, אציין שהמצב המתואר במחקר משנת 2004, “כי הערבים אינם מבקשים לממש את אופציית האירידנטה למרות שקיימים בקרבם שוליים המבקשים מנהל עצמי או אוטונומיה תרבותית,”[4] טרם השתנה. עם זאת ראוי להזכיר את דבריו של יגאל אלון, שר החוץ וסגן רה”מ לשעבר, בעניין “[ה] דרכים [שבהם] עלולים יסודות עויינים בקרב האוכלוסיה הערבית לסייע בידי האויב:… מאבק מדיני, על-ידי העלאת תביעות לאבטונומיה חבלית וכן, למשל, להחזרת פליטים באורח סיטוני, על-ידי יצירת מהומות בעלות אופי מדיני בסיטואציות בינלאומיות מיוחדת.”[5] ובהתייחס לאזהרתו האחרונה של אלון, על “מהומות בעלות אופי מדיני”, יש לציין כי זו בדיוק הטקטיקה שנקטו בה הגרמנים הסודטים, כפי שתיאר יוחנן כהן את השתלשלות האירועים, שהובילו להסכם מינכן. בעקבות “נאום שיטנה של היטלר בוועידת נירנברג, ב-12 לספטמבר,… הוא [הנאום] נתן אות להפגנות… ולגילויי מרי מזויין, שאותם אירגנו אנשיו של הנליין ברחבי צ’כוסלובקיה.”[6]
מסאריק משיג הכרה מהנשיא וילסון
מהומות אלו הובילו להתפתחות המדינית הדרמטית בצורה המתוארת להלן: “פעולתן של כנופיות הטרור הנאציות דוכאה ביעילות… [אולם] התעמולה הנאצית ניפחה את העניין, זעקה על ‘רבע מיליון פליטים מסכנים’ ותיארה בצבעים מחרידים את זוועות הדיכוי… [הנשיא] הצ’כוסלובקי אדוארד בנש לא הצליח לשכנע את [ראש ממשלת בריטניה] צ’מברליין [ולא את ראש ממשלת צרפת] דלדיה … בצדקת עמדתו ובכוונות הזדון הגרמניות. מאידך נאומו של היטלר חיזק את דבקותם בקו הפייסני,… עתה כבר היה ברור לראשי שתי המדינות [אנגליה וצרפת] – כי הממשלה הצ’כוסלובקית נוהגת ב’קשיחות’ ובחוסר גמישות, וכי ‘היאוש’ ו’התסכול’ שלזרועותיהם נדחפים הגרמנים הסודטים, משוללי זכות הגדרה העצמית, יביאו בסופו של דבר לכעסו הנורא של הר היטלר.”[7]
בצ’כוסלובקיה, שהוקמה לאחר מלה”ע ה-1, היה רוב מובהק לעם הצ’כי. לצד רוב זה בלטו שני מיעוטים גדולים: הסלובקים והגרמנים. עם עליית הנאציזם בגרמניה החלו הגרמנים הסודטים לתבוע את זכותם ל”הגדרה עצמית” על בסיס 14 הנקודות של נשיא ארה”ב וודרו וילסון.[8] תביעתם זו הייתה הסוואה לשאיפותיהם האירדנטיות, שהיו מתואמות ומוכוונות על-ידי היטלר שמטרתו הייתה “לחסל את עצמאותן של אוסטריה וצ’כוסלובקיה”.[9] השימוש בו נקטו הגרמנים הסודטים בזכות ה”הגדרה העצמית”, הציב את מנהיגי צ’כוסלובקיה בפני מציאות מורכבת ובעייתית למדינתם החדשה, כפי שניתח זאת יוחנן כהן: “במיוחד נקלטה תביעת הגרמנים להעניק להם את ‘זכות ההגדרה העצמית’. וכי מה יכול להיות מקובל יותר על דעתם של כל אנשי הרצון הטוב באירופה מאשר תביעה צודקת זו,… הישגו הגדול של [נשיא צ’כוסלובקיה] טומאש מאסאריק היה ההכרה שהשיג מווילסון לכינונה של צ’כוסלובקיה העצמאית על יסוד עקרון זה. וכיצד זה, שאלו רבים ותמימים, מעיזים עתה הצ’כים לשלול זכות זו מהגרמנים המדוכאים?”[10]
דרישת הגרמנים הסודטים להגדרה עצמית, שהייתה מתואמת עם היטלר, נועדה להשפיע על בריטניה וצרפת שיילחצו את הצ’כים לוותר על חבל הסודטים . ואכן, “תעמולה זו – הנאחזת בעקרונות מקובלים כדי לנצלם למזימותיה, המציגה אומה קטנה ודמוקרטית כסמל הרודנות והדיכוי וחוליגאנים לאומניים כמשוללי זכויות – נפלה על קרקע פורייה.”[11] סופה של אותה דרישה תמימה, כביכול, של “המיעוט” הגרמני, היה כזכור מסירת חבל הסודטים לגרמניה כפי שנקבע הסכם מינכן. הקורא יוכל ודאי להבחין כי המילה מיעוט סומנה בגרשיים, שכן הגרמנים הללו היו מיעוט רק בצ’כוסלובקיה אך לא באירופה, ובוודאי שלא באותו אזור גיאוגרפי הגובל במערב עם גרמניה, שמנתה כחמישים מיליון איש,[12] בעוד שצ’כיה מנתה שבעה וחצי מיליונים צ’כים בלבד.[13]
מיעוט בתוך מיעוט בתוך רוב
בקונסטלציה אתנית דומה נמצאים ערביי ישראל, כפי שהגדיר זאת הדיפלומט והמזרחן חיים קורן: “אזרחי ישראל הערבים אינם משתייכים לתחום המודל המקובל של יחסי רוב ומיעוט (מיעוט ערבי בקרב רוב יהודי בישראל), אלא למודל של מיעוט בתוך מיעוט בתוך רוב, המתמצה ב’שיטת המעגלים’… משמעותו של מודל זה היא, שמיעוט של אזרחי ישראל הערבים אמנם נמצא בקרב רוב יהודי בישראל, אך רוב יהודי זה הוא עצמו מיעוט בקרב האוכלוסייה הערבית המקיפה את ישראל באופן טבעתי, הן במונחים טריטוריאליים הן בתחום התודעתי של הגדרה עצמית.”[14]
יש להוסיף על דבריו של קורן, כי חברי “הרשימה המשותפת” רואים עצמם כנציגי “העם הפלסטיני”, ולכן ניתן לראות בכל הערבים שבארץ-ישראל הערבית כמיעוט אחד. אחד מהנציגים הבולטים של “העם הפלסטיני” הוא חה”כ אחמד טיבי, אשר נפגש עם ערפאת בתוניס כבר ב-1984.[15] לשאלה, בראיון לשייקה בן-פורת, “אם דבריו נאמרים על דעת ההנהגה הפלסטינית”, השיב טיבי: ” ‘כך אתה יכול להתייחס אל כל מה שאני אומר לך. דברי משקפים את דעתם של רוב מקבלי ההחלטות ברשות הפלסטינית’.”[16] יש להזכיר את קרבתו של ערפאת לנשיא מצרים נאצר, כפי שעולה מהספד שנשא ערפאת בשנת2003: “העם הפלסטיני לא שכח ולא ישכח שהלוחם הנשיא גמאל עבד אל-נאצר הוא השהיד של פלסטין אשר דאג להקמת אש”פ כדי שיהווה הנהגה של העם הפלסטיני במערכת השחרור שלו, ישיב את האדמה הפלסטינית הכבושה, וכן [הקים את אש”פ] למען הקמת מדינת פלסטין העצמאית שבירתה ירושלים ולמען זכות השיבה של הפליטים למולדתם ואדמתם.”[17]
החלוקה בין ערביי ישראל לערביי יהודה ושומרון, וגם רצועת עזה, נוצרה מתוכנית החלוקה שקבע האו”ם ב-1947 וכתוצאה של מלחמת העצמאות. המציאות שנוצרה בחלוקה זו מתוארת היטב בספרו של דויד גרוסמן “הזמן הצהוב”, בפרק “ברטעה השניה”: “הכפר ברטעה נמצא כ-3 ק”מ מזרחית לוואדי ערא, באיזור ‘המשולש הקטן’. הכפר בנוי על שתי גדותיו של ואדי הנקרא ואדי אלמיה,… עד שנת 1949 היה הכפר מאוחד. בשנה זו החליטו נציגי ישראל וירדן שהתכנסו ברודוס, שקו הגבול ביניהן יעבור בוואדי החוצה את הכפר… בוקר אחד הפך הכפר חצוי… אנשי הכפר, מוכי געגועים ותסכול, חשו שקיומם חצוי וחייהם קטועים.”[18] עם זאת יש להדגיש את יתרונם של ערביי ישראל על אחיהם ביו”ש, כאשר עומדת להם הזכות לבחור ולהיבחר לכנסת ישראל. זכות זו מנוצלת על-ידי חברי “הרשימה המשותפת” כדי לפעול לנסיגת ישראל ולהקמת “מדינה פלסטינית”.
“אמצעי להמשכת המאבק נגד ישראל”
בין הגרמנים הסודטים לערביי ישראל יש מן המשותף, דבר המחייב את ישראל לבחון את עצמה בייחס לערביי ישראל. כך למשל ניתן להשוות את הציטוט בפתח מאמר זה לדרישה למדינה פלסטינית, שתוקם ביהודה ושומרון. המאפיינים הדומים, עד זהים, לדרישת הסודטים הגרמנים להגדרה עצמית, עולים מתוך ראיון שערך עיתון הולנדי ב-1976 עם איש אש”ף זוהייר מוחסיין: ” ‘העם הפלסטיני אינו קיים. הקמתה של מדינה פלסטינית היא אמצעי להמשך המאבק נגד ישראל… לאמיתו של דבר, אין הבדל בין ירדנים, פלסטינים סורים ולבנונים. כולם שייכים לעם הערבי’.”[19] ישנו דמיון אף בקורות המנהיגים של שתי קבוצות אלו: המופתי הירושלמי[20] וקונראד הנליין. המופתי “עזב את הארץ כמתחפש והגיע לסוריה”,[21] בעקבות הדחתו על-ידי ממשלת המנדט בשל אחריותו ומעורבותו[22] ברצח “מר אנדרוס, נציב מחוז הגליל,…”[23], ואילו “פעולתן של כנופיות הטרור הנאציות דוכאה ביעילות בידי כחות הרפובליקה. הנליין וכמה אלפים מאנשיו ברחו לגרמניה.”[24] המופתי, נתמך במימון נאצי, הוא שאירגן את המהומות שהתחוללו בארץ בשנים 1939-1936 (שמכונות “המרד הערבי הגדול”) והיה מנהיגו. במאורעות שהתחוללו בתקופה זו נרצחו ברחבי הארץ יהודים רבים. לאחר שברח מהארץ, חבר לשותף לדרך בשם אדולף היטלר. חוסייני אף דחק בממשלת הונגריה לשלוח את יהודי הונגריה למחנות ההשמדה.[25] המופתי לא בחל גם בהשתתפות פעילה ברצח יהודי אירופה, ועל תפקידו בגיוס 20,000 מוסלמים לשורות ה”אס. אס.” על גיוסם של אותם חיילים, שהשתתפו השתתפות פעילה ברצח יהודי הונגריה וקרואטיה, הוא היה מבוקש לדין ביוגוסלביה, בשנת 1945.[26]
הדמיון נמצא הן באינטרסים, הן בהצגת הטיעונים להצדקת דרישה זו, והן בטרמינולוגיה. כך למשל אמר בראשית שנות ה-60 שליט מצרים נאצר, כי עניין התביעה למדינה פלסטינית היא חלק ממזימה כלל ערבית: “אין התביעה למילוי החלטות האו”ם [מ-11 בדצמבר 1949, המכירה בזכות הפליטים הערבים ממלחמת השחרור לחזור לבתיהם] מוצגת כתחליף לתביעה לחיסול מדינת ישראל, אלא פירושה יכול להיות שלב ביניים לקראת החיסול.”[27] ובנאומו באוניברסיטה באלכסנדריה אמר: “אנחנו מדברים על שלום, אך לא נקבל שלום המבוסס על כיבוש זכויות או על העובדה הקיימת. אנו פועלים למען השלום, אבל אנו חפצים בשלום המבוסס על צדק’.”[28] יהושפט הרכבי טוען, שלפי התפיסה שהציג נשיא מצרים “שלום צודק … ישרור לאחר שתיעלם ישראל.”[29] אחמד שוכיירי,[30] מייסד אש”ף,[31] “הדגיש באו”ם את זכותם של הפליטים לשוב לפי החלטות או”ם. [ואילו] בנאומים אחרים מדגיש את ענין החיסול וחזירת הפלסטינים, כאילו מילוי החלטות או”ם, שיבת הפלסטינים וחיסול ישראל הם ביטויים נרדפים, או מאורעות בו-זמניים.”[32] חביב בורגיבה, נשיא תוניסיה, כתב את הדברים הבאים: “אם תציית ישראל להחלטות האירגון הבין-לאומי,… תרשה לפליטים לחזור ותוותר על חלק מן הארץ הכבושה, ישונו בכך הנתונים של הבעיה לטובת הערבים. זאת על ידי הקמת מדינה פלסטינית חופשית שתהיה בסיס היחלצות למערכות הבאות למען הפתרון הסופי… ראוי לציין כי בורגיבה אינו נמנע מהשתמש בביטוי ‘פתרון סופי’, שקיבל משמעות מיוחדת לאחר השואה, ואולי אינו חש בכך.”[33] יהושפט הרכבי ניתח את ההקדמה של האמנה הפלסטינית, אשר לא שונתה מאז כתיבתה, ואף לא לאחר “הסכמי אוסלו”,[34] ומסביר את השורה ” ‘החזרת המולדת השדודה כולה היא זכות אשר ביססו אותה הנוהגים והאמנות הבין-לאומיים ובראשם מגילת האו”ם’ “, כך: “הערבים [רואים] בהסכמת זרים לנוסחה של פתרון צודק הזדהות עם עמדתם לגבי דחית ‘העובדה הקיימת’ שבקיום ישראל.”[35]
הצהרות הערבים הללו נראות כהדהוד לאיומים, להצהרות ולכוונות של היטלר בתקופה שקדמה להסכם מינכן. כמו הצהרתו בעניין זכות ההגדרה העצמית לגרמנים הסודטים, שבה אמר “תקופת ההפתעות חלפה. השלום הוא עתה מטרתנו העליונה.”[36] או הטאקטיקה שנקט הנליין, אשר הכשילה את המו”מ בין ממשלת צ’כוסלובקיה לגרמנים הסודטים, שמסתכמת באימרה שלו: “תמיד לתבוע כל-כך הרבה עד שלעולם לא נבוא על סיפוקינו.”[37] ניהול המו”מ מצד הגרמנים היה מתוך כוונה לקבל את חבל הסודטים כחלק מתכניתו של היטלר “לקעקע את צ’כוסלובקיה על-ידי פעולה צבאית בקרוב,” במטרה למחוק אותה מהמפה. [38]
“אזרחים ממדרגה שניה”
בחינת ההתייחסות הערבית ליהודים, לציונות ולמדינת ישראל, אל מול מעמדם של הצ’כים ומדינתם החדשה בעיני היטלר, יכולה אולי להסביר את הדמיון בין קווי הפעולה של הערבים והגרמנים כנגד מי שראו בו את אויבם. מסתבר שגם בתחום זה ישנם קווי דמיון. “הגישה האסלאמית היסודית היתה, כי אין מקום לעובדי אלילים והם צריכים להישמד, אך ‘אנשי הספר’ היהודים והנוצרים הוכרו כקבוצות נחותות… הפרופ’ ברנרד לואיס מתאר את המצב במלים: ‘אנשי החסות (הד’ימים) היו אזרחים ממדרגה שניה,…”[39] במלים דומות השתמש היטלר, כאשר “באחת מהתפרצויות הזעם והטירוף המבוימות שלו [שאל כיצד ייתכן] כי מיליוני בני העם הגרמני … יחיו תחת גזעים נחותים [הצ’כים],…”[40] מעמדם הנחות של היהודים בעיני הערבים, ושל הצ’כים בעיני הגרמנים, יכול גם להסביר את הזהות בין הביטויים שבהם הגדירו את ישראל וצ’כוסלובקיה. בין כינויי הגנאי שהעניקו הערבים לישראל נמצאים גם המושגים “חוד החנית” ו “סרטן אימפריאליסטי הרסן”.[41]
כפי ש”ישראל היא טריז בלב ‘המרחב הערבי’ במקום בעל חשיבות אסטרטגית, פתח למזרח התיכון וגשר בין יבשות.”[42] , כך גם מיקומה הגיאוגרפי של צ’כוסלובקיה היה בבחינת “חנית בגופה של גרמניה,…”[43] ו”מעמדה הגיאוגרפי,… הפכו את צ’כוסלובקיה, מנקודת ראותו של היטלר, למחזיקת המפתח אל אחד משערי מזרח אירופה. אולם בנוסף לנימוקים אלה התגבש אצלו יחס של שנאה אובססיבית כלפי צ’כוסלובקיה. לא פעם טען באוזני מקורביו כי ‘אין לסבול קיומו של הקוץ הממאיר הזה, התקוע בגופה של גרמניה’.”[44] ניתן להוסיף שאף המלה “קוץ” הופיעה בהקשר של קיומה של ישראל במרחב הערבי, כפי שהתבטא ב-69′ עורך כתב עת ערבי. ” ‘הסיסמא חיסול ישראל יצרה בדעת-הקהל הערבית את הרושם שהבעיה כולה ניתנת לפתרון במכה אחת… אין היא מביאה לפני ההמונים את האמת – את הדרכים והשבים הרבים שאותם יש לעבור עד שנוכל לעקור את הקוץ של הסכנה הציונית האימפריאליסטית הנעוץ בגופו של העולם הערבי.”[45]
תחושת ההשפלה והכבוד שנרמס
מרכיב נוסף המשותף לערבים ולגרמנים, הנובע מנחיתותם של הצ’כים והיהודים בעיניהם, הוא הכבוד שנרמס לפי תחושתם ותרבותם. במהלך מאי 1938 החל צבא גרמניה לבצע תנועות חשודות לעבר גבול גרמניה-צ’כוסלובקיה. בתגובה לכך הכריזה ממשלת צ’כוסלובקיה על גיוס חלקי. פעולת הגיוס, שנעשה ביעילות רבה, גרמה לצבא הגרמני לעצור את התקדמותו לעבר גבולה. “היטלר לא יכול היה לעכל את ‘ההשפלה’… העובדה ש’בני הגזע הנחות’ העזו לפגוע ביוקרתו, להפגין את נחישות החלטתם ואת נכונותם להתגונן – העלתה את חמתו לאחד משיאיה.”[46] תחושה דומה הייתה לערבים לאחר מלחמת השחרור, כפי שתיאר הרכבי: “קשה להעריך עד כמה היתה התבוסה [במלחמת השחרור] טראומה ציבורית שעקבותיה לזמן רב. לערבים הפלסטינים היה בה אישור ליכולת היהודים. לערבים האחרים התחלה של ההיכרות הממשית עם היהודים הישראלים… זאת היתה מכה חומרית, רוחנית ומוסרית, והשפלה לאומית.”[47]
מעבר לתחושת ההשפלה, המשותפת לנאצים ולערבים, השותפות ביניהם התפרשה גם על דרכי הפעולה נגד היהודים. כך עולה מדבריו של “עבד אלרחמאן עזאם, שהיה מזכיר הליגה [הערבית]… [ש]סיפר כי תבע חקירה כדי לקבוע את האחריות המדינית והצבאית. הוא הציע שימנו גנרל גרמני בשם ארתור שמיט ממטהו של רומל.”[48] שיתוף פעולה זה נמשך עד אמצע שנות השישים כאשר יואן וון לירס, מי שהיה יד ימנו של יוזף גבלס במנגנון התעמולה נאצי ( One of the most prolific and vicious literary Jew-baiters in Nazi Germany,…[49]), הגיע לקהיר ושירת את נשיא מצרים נאצר. וון לירס, שהתאסלם זמן מה לאחר הגיעו למצרים, פירסם במהלך השלטון הנאצי ומלחמת העולם ה-2 ספרים בנושא האידאולוגיה הנאצית. בין ספריו היו כאלה שעסקו בעליונות הגזע הארי. אחרים תיארו את העבריינות התורשתית של היהודים. בספר נוסף של וון לירס הופיעו המלים “טרם נתלה” לצד תמונותיהם של אלברט איינשטיין, והסופרים היהודים גרמנים אמיל לודוויג וליאון פויכטיינגר.[50] לאחר מלחמת העולם ה-2 ברח לאיטליה ומשם לארגנטינה, שבה המשיך בתעמולה הנאו-נאצית, וכך התוודע למופתי הירושלמי הגולה חאג’ אמין אל חוסייני, וזכה ממנו לשבחים חמים על פועלו נגד היהודים. במצרים מצא וון לירס, ששינה את שמו לעומר אמין, קהל מכובד שנענה לקריאתו לייסד ברית בין הגרמנים לערבים נגד היהודים אשר “תקעו סכין בגבם”.[51]
חלקו של המופתי בשואה
בהינתן העובדה שקיומה של ישראל במזרח-התיכון כמוהו כהימצאותה של צ’כוסלובקיה באירופה, כאשר הראשונה היא קוץ בבשרה של האומה הערבית והשנייה הייתה “קוץ ממאיר בגופה של גרמניה”, מתבקשת השאלה כיצד על מדינת ישראל לנהוג בייחסה לערביי ישראל. ראשית, על ישראל להפנים את העובדה שמיעוט קולני, מאוחד ומתוחכם, בקרב ערביי ישראל אימץ את דפוס פעולה נגד מדינת ישראל. חשוב לחזור להזכיר ולהדגיש את חלקו של המופתי הירושלמי הן ביצירת הלאומנות הערבית הארץ-ישראלית והן את מעורבותו בתעמולה הנאצית בתקופת מלחמת העולם ה-2 ועד אמצע שנות השישים לפחות. אין לשכוח את חלקו של המופתי בפעולות הרצח של העם היהודי בשואה, ואת החיבוק החם שהעניק לוון לירס, יועצו של גבלס, והקשר שנוצר מחיבוק זה עם נאצר. אותו נאצר שערפאת ראה בו אב רוחני של אש”ף.
בכדי לצמצם את הסכנה מבית, נדרשת המדינה לקיים את החוק למאבק בטרור, ומצד שני לעודד את הגורמים המתונים בקרב ערביי ישראל, אשר מעריכים את הברכה השורה עליהם מעצם היותם חלק מהדמוקרטיה היחידה במזרח-התיכון. קולם כמעט ולא נשמע מתוך מקהלת ההתנגדות של הנהגת ערביי ישראל להסכמים שנחתמו לאחרונה בין ישראל לבין איחוד האמירויות, ובין ישראל לבין בחריין. אם עד ל”הסכם אברהם” היה מקום להנחה, שכל יוזמה מדינית של העולם הערבי, חייבת להיבחן בפרספקטיבה של האירועים שהובילו להסכם מינכן, הסכמי הנורמליזציה טרפו במידה מסויימת את הקלפים. הסכמים אלו נראים מושתתים על אינטרסים משותפים והם אינם תוצאה של איומים כמו אלה שהובילו להסכם מינכן. יתרה מזאת, חיים קורן טוען, שייתכן וגם “שיטת המעגלים”, שהוזכרה לעיל ושהוא דגל בה, נמצאת במצב של עיון מחודש, בעקבות “הסכמי אברהם”. בקשר המתהווה בין ח”כ עבאס מנסור (רע”ם) לליכוד[52] רואה קורן חלק ממגמה המתרחשת בשלוש שנים האחרונות בהבנתם של ערביי ישראל, כי “משהו חדש מתחיל”. כלומר, המשענת הכל-ערבית שלהם מתחילה להתרופף.[53]
אם אכן המגמות הפייסניות, המתגלות לאחרונה מצידן של המדינות הערביות, יימשכו ויתפתחו, יהיה גם על ההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל, כמו ברשות הפלסטינית, להפנים שעליהם לשנות בהדרגה את כיוון מחשבתה בייחס לקיומה של מדינת ישראל. ועד אשר יתרחש שינוי זה, ככל שיתרחש, חשוב לזכור כי אין בכל העולם הערבי קיבוץ ערבי הנהנה מרמה כה גבוהה של דמוקרטיה וחירויות כמו ערביי ישראל. אירידנטה כמו בחבל הסודטים במאה הקודמת – לא תהיה כאן.
[1] Elizabeth Wikskeman: Germany`s Eastern Neighbours, p. 52, מובא אצל: יוחנן כהן, אומות במבחן, מערכות, תל-אביב 1985, עמ’ 16.
[2] כהן, אומות, עמ’ 16.
[3] “אירידנטה” מוגדרת כך: השאיפה והתעמולה בארצות אירופה שונות, שמטרתן לספח שטחים המאוכלסים מיעוטים לאומיים אל מדינה שכנה, בה שולטים בני אותו לאום. מקורו של הביטוי בשם “איטליה אירדנטה” (כלומר, איטליה שלא נגאלה), אשר ניתן לארגון שנוסד באיטליה במאה ה- 19′, וביקש לספח לאיטליה את כל השטחים המאוכלסים דוברי איטלקית שנמצאו אז בשטח אוסטריה.
[4] יעקב לחר, בחינת אירידנטיות המיעוט הערבי בישראל לאור מקרה הבוחן של המיעוט הגרמני בחבל הסודטים בצ’כוסלובקיה, המכללה לביטחון לאומי מחזור ל”א – 2004-2003, עמ’ 82.
[5] יגאל אלון, מסך של חול– ישראל וערב בין מלחמה ושלום, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 1959, עמ’ 322.
[6] כהן, אומות, עמ’ 23.
[7] כהן, אומות, עמ’ 24-23.
[8] “וּודרֹו וילסון ( 1856 -1924 ) – הנשיא ה-28 של ארצות הברית (כיהן בשנים 1913 -1921) מטעם המפלגה הדמוקרטית.
בעת מלחמת העולם הראשונה שינה את המדיניות הניטראלית של ארצות הברית ב -1917 והכריז מלחמה על גרמניה.
ב-1918 ניסח את 14 הנקודות, שבהן ראה עקרונות להסדרים שיביאו לביסוס השלום בעולם.” קציעה אביאלי-טביביאן, מסעות בזמן: משלום למלחמה ולשואה, מטח: המרכז לטכנולוגיה חינוכית, תל-אביב 2009, עמ’ 10.
[9] כהן, אומות, עמ’ 15.
[10] כהן, אומות, עמ’ 18.
[11] כהן, אומות, עמ’ 17.
[12] “ניתן לשער כי בסופו של דבר היתה גרמניה, שאוכלוסייתה מנתה כמעט פי שישה מזו של צ’כוסלובקיה (ואפילו פי שבעה אם מוציאים מהחשבון את המעוטים הלאומיים בצ’כוסלובקיה) … יוצאת מנצחת.” כהן, אומות, עמ’ 37.
[13] כהן, אומות, עמ’ 16.
[14] חיים קורן, הזהות כתודעה: הפלסטינים ואזרחי ישראל הערבים – בין אחדות לייחוד, בתוך: ביטחון לאומי, גיליון מס’ 5 ,מרס 2009, עמ’ 119.
[15] דן שיפטן, פלסטינים בישראל– מאבקו של המיעוט הערבי במדינת ישראל, זמורה ביתן, אור יהודה 2011, עמ’ 304.
[16] מובא אצל: שיפטן, פלסטינים, עמ’ 307.
[17] המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון, ערפאת סופד לעבד אל-נאצר, 28.9.93, http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?1452.
[18] דויד גרוסמן, הזמן הצהוב, הקיבוץ המאוחד- סימן קריאה, תל-אביב 1987 (הדפסה תשעה עשרה, 2009), עמ’ 94-93.
[19] מובא אצל: א. הראל-פיש, ציונות של ציון, זמורה, ביתן, תל-אביב 1982,עמ’ 145.
[20] “בשלהי שנות ה 20 התגלה כוח אחר, שהצליח הרבה יותר מהוועד הפועל הפלסטיני להקנות לציבור הרחב והלא משכיל את תחושת הסכנה הצפויה לו מהציונות; כוח זה היה המועצה המוסלמית העליונה בנשיאותו של אל חאג’ מחמד אמין אלחוסייני , מופתי ירושלים. אמין אלחוסייני מונה לתפקיד מופתי ירושלים במאי 1921 על ידי הנציב העליון הבריטי.” יהושע פורת, התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית, בתוך: משה מעוז וב”ז קדר, התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה?, משרד הביטחון, רעננה 1996, עמוד 83.
[21] עזב כמתחפש, “דבר“, 71.10.37, עמ’ 47.
[22] “ה’ועד הערבי העליון’, המוסד שהוקם בידי המופתי והיה כלי שרת יחיד בידיו, פורק…הממשלה נתמלאה דאגה מרובה לרגל מציאות תעמולה מאורגנת לטירור ולרצח, ובתעמולה הזאת — נאמר להלן — נעשה בשעתו נסיון לרצוח את המפקח הכללי של משטרת ארץ־ישראל, ה’ ספייסר. לאחר זאת בוצעו כמה רציחות בערבים ויהודים, ותנועה זו הגיעה לשיאה ברצח השפל של מד ל. י. אנדריוס, מושל מחוז הגליל, ושל השוטר הבריטי מלווהו.” ארץ ישראל, “העולם“, 7.10.1937, עמ’ 7.
[23] עיתונים אנגליים על פעולות הממשלה לדיכוי הטרור בארץ, “דבר“, 12.10.37, עמ’ 2.
[24] כהן, אומות, עמ’ 23.
[25] ג’ואן פיטרס, ג’ (1998) מאז ומקדם – מקורות הסכסוך היהודי-ערבי על ארץ ישראל, הוצאת “הקיבוץ המאוחד”, תל-אביב 1998, עמ’ 346, 356.
[26] Mitchell G. Bard, Myths and Facts– A Guide to the Arab-Israeli conflict, American-Israeli-Cooperative-Enterprise, Chevy Chase 2001, page 49.
[27] יהושפט הרכבי, עמדת הערבים בסכסוך ישראל-ערב, דביר, תל-אביב 1968, עמ’ 31.
[28] הרכבי, עמדת, עמ’ 21.
[29] הרכבי, עמדת, עמ’ 21.
[30] “אחמד שוכיירי, אחד מעוזריו של חאג’ אמין אל-חוסייני, אמר שמטרת המלחמה היא ‘חיסול המדינה הציונית’.” בני מוריס, קורבנות -תולדות הסכסוך הציוני-ערבי 2001-1881, עם עובד/ ספרית אפקים, תל-אביב 2011, עמ’ 210. * “יו”ר אש”ף אחמד שוכיירי,…” מוריס, קורבנות, עמ’ 293.
[31] “הליגה הערבית הקימה בשנת 1964 את “ארגון השחרור הפלסטיני” (אש”ף) בראשותו של אחמד שוקיירי, וארגון זה שימש למעשה כמכשיר בידי מצרים במדיניותה הבין ערבית והאנטי ישראלית”. משה מעוז וב”ז קדר, התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה?, משרד הביטחון, רעננה 1996, עמוד 8.
[32] הרכבי, עמדת, עמ’ 31.
[33] הרכבי, עמדת, עמ’ 432, המשך הערה 12 מעמ’ 431.
[34] זאב ב. בגין, השמועות על ביטול האמנה הפלסטינית, המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון, 26.12.2009, http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?5148
[35] הרכבי, עמדת, עמ’ 21.
[36] כהן, אומות, עמ’ 17.
[37] כהן, אומות, עמ’ 22.
[38] כהן, אומות, עמ’ 22.
[39] הרכבי, עמדת, עמ’ 204.
[40] כהן, אומות, עמ’ 16.
[41] הרכבי, עמדת, עמ’ 158.
[42] הרכבי, עמדת, עמ’ 336.
[43] דוד ויטל, מדינות קטנות במבחן הקיום – עיונים בפרשיות סכסוך בין מעצמה גדולה לקטנה, עם עובד, תל-אביב 1972, עמ’ 27.
[44] כהן, אומות, עמ’ 15.
[45] מובא אצל: יהושפט הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם– קובץ תרגומים מערבית, ספרית אפקים-עם עובד, תל-אביב 1969, עמ’ 61.
[46] כהן, אומות, עמ’ 22.
[47] הרכבי, עמדת, עמ’ 336.
[48] הרכבי, עמדת, עמ’ 336.
Who’s who in Nazi Germany, Routledge, New –York 2002, p. 152. [49] Robert S. Wistrich, https://books.google.co.il/books/about/Who_s_who_in_Nazi_Germany.html?id=PrYwT3eI3wcC&printsec=frontcover&source=kp_read_button&redir_esc=y#v=onepage&q&f=false.
[50] Ibid.
[51] Ibid. 153.
[52] דניאל סיריוטי, חשש מקרע ברשימה המשותפת: “רע”מ כרתו ברית פוליטית עם נתניהו והליכוד”, “ישראל היום”, 11.11.2020, https://www.israelhayom.co.il/article/818893.
[53] חיים קורן, שיחת טלפון, 11.11.20.
