“שלמה בן עמי: כשהמפכ”ל אומר, ירו גומי על יהודים בעכו. אני…
השופט תיאודור אור: ביקשת שמיד יפרסמו את זה?
שלמה בן עמי: ביקשתי שמיד יפרסמו את זה. אני מפחד להגיד את מה שנאמר שם בעצם, כי שם אני בעצם כמעט קופץ מ… אני לא רוצה להשתמש אפילו במילה. השלם את החסר, כי הנה סוף סוף יש טיפול שוויוני”.
עדות זו של השר לביטחון פנים לשעבר, אשר ככל הנראה כמעט קפץ משמחה כששמע שהמשטרה ירתה גם ביהודים במהלך אירועי אוקטובר 2000, ניתנה בוועדת אור. תגובה דומה התגלתה בתקשורת המרכזית כאשר הגיעו צילומי הלינץ’ בבת-ים, והיא שחררה אנחת רווחה אצל מהנדסי התודעה; סוף סוף נמצאה הסיבה לפרעות ביהודים.
לנוכח הוויכוח שהתפתח בימים אלו סביב השאלה האם ישנה סימטריה בסכסוך הערבי-ישראלי, כדאי לנסות לברר מהן מקורות העיוות המוסרי הזה שבה לוקה חלק מהעם היהודי.
אפשר לחזור עד “חירבת-חזעה”, של ס. יזהר, אשר עובד לסרט ששודר בטלוויזיה הישראלית בסוף שנות השבעים. הספר מתאר את פלישת צה”ל לכפר ערבי שליו וגירוש תושביו ב”קרונות-משא גדולים”.
או לקרוא את הדיאלוג בין סטודנט מצרי לבין עמוס עוז: “שאלה: מדוע נבחרה פלשתין לארצם של היהודים? תשובה: לא הייתה ברירה… באותו רגע היסטורי הייתה הארץ הזו בשבילנו אותה קורת עץ שתצילנו מטביעה. לכן נאחזנו בה. מבחינה מוסרית קלקלה את השורה אותה נטייה מסוימת בציונות שדרשה לעצמה את הקורה כולה… אין כל טעם לומר לפלשתינים ללכת לכווית. בדיוק כשם שטיפשי לומר לי ללכת לברוקלין”.
דוגמא נוספת להתפתחות הסימטריה בתפיסת הסכסוך מופיעה ברב המכר של דויד גרוסמן “הזמן הצהוב”. גרוסמן מתאר פגישה שלו עם תושבת במחנה הפליטים דהיישה: “‘אצלנו בעין–עזרב’, היא נאנחת (שמה חדיג’ה, היא זקנה מאוד). אני מגלה – במבוכה מסוימת, עלי להודות – שהיא מזכירה לי את סבתא שלי והסיפורים שלה על פולניה, שממנה נעקרה”.
על הגישה השוויונית לסכסוך אמר הסופר אהרון מגד כי “הסיפור של 70 השנים האחרונות בארץ ישראל… הוא סיפור של ערבים רוצחים יהודים בגלל היותם יהודים החיים בארץ”. ואילו עמוס עוז התבטא בזו הלשון: “לנו יש ממשלה רעה, וגם לערבים יש ממשלות רעות”. ובכן מי מבין הסופרים יהיה מורה דרכנו?
נראה שהתשובה העגומה לשאלה מי הוא מורה הדרך הופיעה בשלושת ערוצי הטלוויזיה השונים בישראל. רוחם של ס. יזהר, עמוס עוז ודויד גרוסמן ריחפה מעל מופע ההלקאה העצמית שהשתקף מהמסכים אשר חזרו והתמקדו באירוע בבת-ים. זאת בשעה שילד יהודי בן חמש נאבק על חייו, בתי כנסת עולים באש ויהודים מסירים את המזוזות מפתח בתיהם.
בסדרת המזוכיזם הלאומי האחרונה בולטים שני אנשי תקשורת שלא הושפעו מאנשי הרוח המיוסרים, והכוונה היא לעמית סגל ושירית אביטן-כהן. על הופעתו ההרואית של סגל אין צורך להכביר מלים, וכך גם על תגובתה האוטנטית של אביטן-כהן לנוכח האטימות המוסרית שהפגינו עמיתיה לתכנית החדשות.
הדברים שהטיחה אביטן-כהן היו אמיצים ביותר, אולם מה שהדהד אותם היה האופן הרגשני שבו הם נאמרו. התגובה לסערת רגשות זו באולפן; “אנחנו יכולים להכיל את האירוע המורכב”, הבהירה יפה את משמעות המושג “אוזניים ערלות”. לכן כדאי לבחון האם זוהי הדרך להעביר מסר. לשם כך ניתן לעיין בספרו של ישראל אלדד “מעשר ראשון”. בעקבות נאומו של מנחם בגין לאחר הטבעת ספינת הנשק אלטלנה, כתב אלדד כך: “מכל החלונות ובתי הקפה בקע הקול… הוא היה שבור. מפקד הארגון הלאומי בוכה בפומבי… בלילה ההוא היה חייב מפקד הארגון הצבאי לאומי לבכות ב מ ס ת ר י ם… ועדין איני יודע מתי היה בעצם הניצחון הגדול של בן גוריון, באותו הרגע שניתכה האש מתותחו או באותו הרגע שניתכו מעיני המנוצח הדמעות. בדמעות אלו רחצו הרוצחים את ידיהם יפה… כי הם אינם כלל רגשניים. הם אכזריים מאוד…”
פורסם לראשונה במקור ראשון
