לגליל
למן הרגע הראשון – במשך שלוש־עשרה שנה – היה ישראל גלעדי המעשי שבכולנו.
הוא הציע לרכז את כל החברים בגליל ולקבל במרח (גבעת־עדה) את השמירה, העבודה והמרעה גם יחד. הצעתו לגבי מרח איחרה את המועד, אבל יצאה לפועל בסג׳רה, אצל קראוזה.
שם נוצר הקולקטיב הפועלי הראשון.
כעבור חָדשיִם עברנו לשם, גם צפורה ואני. רכבנו דרך שכם, שם ביקרנו אצל השומרונים. מראות־הנוף בדרך היו מרעננים.
לסג׳רה הגענו בשעה עשר בבוקר. החברים היו בעבודה בשדה. מיהרנו אליהם. מתוך שמחת הפגישה ירינו כמה יריות באויר. איש לא הכיר את צפורה שלבשה בגדי־גבר, והכל שאלו אותי לשלומה. לאחר שהתברר להם כי היא עומדת לפניהם הפצירו בה להישאר בבגדיה אלה. וכל־כך מצאה חן בעיני כולם תלבושת מקורית זאת, שצבי בקר תפר לכל הבחורות מכנסי־עבודה לפי דוגמה זאת וכולן התהדרו והתגנדרו בהם, עבדו בהם בכל עבו¬דות הבית והחצר וגם בחרישה, בשורה אחת עם הבחורים. וכמה מלבב היה המראה: גזוזות־שׂער וחגורות אקדח, זריזות וקלות־תנועה, דומות לנערים רכים.
עלי הוטלה משימת השמירה על המושבה.
ישראל שוחט הזהיר אותי ודרש ממני שלא אריב עם האיכרים, ובכלל, שאמעט ככל האפשר לבוא בדברים עמם. הוא ידע היטב מהו יחסי אליהם. קיבלתי על עצמי למלא את פקודתו.
מנהל החוה, קראוזה, התפעל מאתנו. ״פועלים רבים עברו תחת ידי,״ היה אומר במשיכת כתפים, ״אך אלה בחורים מיוחדים במינם.״ פעם אחת פגש בי בחצר ושאלני למעשי. ״שומר אנוכי״ – עניתי לו (טרם ידעתי, כי המנהל עומד לפני. מנהלים הצטיירו בדמיוני כאנשים גבוהי־קומה ובעלי־גוף). קראוזה תהה. ״בא לו בחור ומתיצב על המשמר, בלי לשים לב שיש כאן אדמיניסטרטור״ – קבל באירוניה לפני מניה שוחט. אל מניה התיחס כאל בת־חוגו, כי עוד בהיותה בפאריס הכירה את פקידי היק״א.
לפני שבאנו היתה תמיד השמירה על חוַת סג׳רה בידי הצ׳רקסים שבסבי¬בה. קראוזה לא הסכים, בשום פנים, למסור לנו את השמירה, כי לא היה בטוח ביכלתנו וכוחנו, וגם חשש להסתבך עם השכנים. הוא היה אומר כי בחור יהודי לא יצלח לשמירה, מאחר שהוא עצמו אינו יודע לגנוב.
לילה אחד חזר סעדיה פז, מאנשי החוה, בשעה מאוחרת. השער היה סגור והשומר הערבי, שפז חיפשו כדי שיפתח לו את השער – לא נמצא בכל הסביבה. פז העיר את הבחורים והחליטו מיד לעשות מעשה. נכנסו לאורוה, הוציאו פרד והחביאו אותו. אחר־כך הלכו וסיפרו לקראזה שהפרד נגנב והשומר הערבי מועל בתפקידו. הלך לו באשר הלך ואיננו שומר.
למחרת סולק השומר הערבי וצבי בקר בא במקומו – הראשון לכיבוש השמירה העברית. חששנו להתנפלות־נקמה מצד הצ׳רקסים. כל הלילה ישבנו ערים, מוכנים לבוא לעזרת השומר.
פתאום נשמעו יריות.
מיהרנו החוצה. חלק רץ לעבר השומר וחלק – אל ההר, להדוף את התוק¬פים. אתנו היו גם אסתר שטורמן (אחר־כך: בקר) ומניה שוחט. מאחורי שיח אחד קפצו שני ערבים, המטירו על מניה, שהיתה קצרת־ראות, מכות אחדות באַלה וברחו. השומר, צבי בקר, נמצא אותה שעה כמאתים מטר מן החוה. הערבים התקרבו אליו חרש וירו בו מחמישה רובים.
רוביהם היו מטיפוס ישן, שהיה צורך לטעון אותו אחרי כל יריה ויריה. צבי לא איבד את קור־רוחו וירה בתוקפים ברובה ובאקדח. בינתים חשנו לעזרתו – והתוקפים נמלטו על נפשם.
בכלי־נשק לא היינו עשירים. כל ״רכושנו״ הקולקטיבי לא היה אלא פגיון צ׳רקסי רחב, רובה ואקדח גדול לששה כדורים. שמרנו על הנשק כעל בבת־עיננו ואם היה מי מאתנו יוצא אל הכפר הערבי הסמוך היה מתקשט בשלושת כלי־הנשק ומתהלך בגאוה כטוַס.
הצ׳רקסים לא יכלו לשאת בקרבתם את דוב שוייגר, הרועה העברי. דוב היה באותם ימים בחור כבן שבע־עשרה, זקוף־קומה ויפה, בעל תלתלים שחורים, פנים נמרצים, עינים לוהטות. נועז היה להפליא. לילה אחד נפלה קטטה בין הצ׳רקסים לבין אחד מאתנו. דוב התערב והצ׳רקסים נוצחו. הם התאספו בכפרם ותאוַת־נקמה בוערת בם. רק התערבותו של ישיש, נכבד ערבי אחד, השקיטה את הרוחות.
לפני שנים אחדות סרתי לסג׳רה. סיירתי בין חדרי־דירתנו לשעבר, המח¬סנים והממגורות. מראה המקום היה שונה בעיני. כאילו התכווץ הכל. שקט ומוות. חלוֹף חלף הכל. גז כחלום. נמלטתי משם. משהו העיק על הנפש: האומנם פעם המו פה חיים, בימי עבודתנו, בתקופת הולדת ״השומר״?
10 ביוני
צפורה ואני היינו היום בכפר הערבי סג׳רה לקנות ביצים. לא השגנו אף ביצה. עברנו כמעט בכל פינות הכפר. האוכלוסיה כאן מורכבת מנוצרים, ערבים ויהודים. לפנות ערב מתחילה לנשוב רוח חזקה ממע¬רב. מצב־רוחי היום קצת עצוב, אחרי שיחה שהיתה לי עם מ. דיברתי על יחסי עם צפורה. אני אוהב את נוף הגליל. אני שמח לחיות בתוכו. טוב לחיות בכפר.
11 ביוני
היום רחצתי באמבטיה קרה ועשיתי שפשופים. בסוכה התוַכּחו חברים על עבודת הבנות. רבים אינם מאמינים שנערה יכולה להסתגל לעבודה קשה, זאת אומרת, לעבודות השדה, כמו לחרוש, להוביל, לקצור וכו’. הרי שלוש נערות עובדות כאן, אצלנו, בכל עבודה. אמנם עוד לא קצרו ולא חרשו, אבל אני בטוח שאם רק יתנו להן ויראו להן איך – הן ללא ספק תעבודנה טוב.
לצערי, אפילו חברים שלי מתנגדים לעבודת־נשים. חברים אלה דומים בעיני לאותם יהודים דתיים, הרואים באשה יצור שפל וחסר־ערך. לפי דעתם, האשה נוצרה רק בשביל המטבח ולטיפול בילדים (!). ליותר מזה, לגבוה מזה, אין היא מוכשרת. רואה אני כי פועלים רבים בעלי־הכרה אינם חפשים עדיין בדעותיהם ביחס לנשים.
12 ביוני
היום כתבנו צפורה ואני מכתב לאחיה. ננסה, ואיני יודע אם נצליח, ללוות ממנו 10פ׳ בתשלומים. אם כן, יופיע אצלי בראונינג טוב.
הייתי גם רוצה לקנות כבשים וחמורון. מאז שחליתי שקעתי שוב בחובות. אח, מה טעם להיות מוטרד מחובות אלה, אם את הישנים טרם פרעתי. כמה שלא נקמץ עדיין נשארים אנו חייבים. קשה לצאת מזה.
היום, כמעט כל היום, ישנתי ורציתי עוד להמשיך לישון. מניה לא נתנה לי. הרגשתי עצמי חלש יותר. הלכתי להתעמלות, וכאן נוכחתי כמה חלש אני: כמעט שלא יכולתי להתרומם על המתח. אני זוכר שהייתי מסוגל לעשות זאת 10 פעמים. איזה לילה נפלא הלילה. בהיר מאוד. השמים טהורים ונעים להיות בחצר או בחדר. חלון ודלת פתוחים. בלי אש. הירח כולו בחדר. האויר נקי וקריר והעינים נמשכות להביט רק בירח.
אני הולך לשמור ולהתענג על הלילה הבהיר.
26 ביוני
כה מהר חולף הזמן, אפילו אינך מאמין.
שכחתי איך ומה קרה היום. מה שהיה אמש: שלחתי שני מכתבים. קיבלתי מכתב מאברם. הוא מכיר לי טובה על גילוי־הלב שלי במכתבי. קלעתי למטרה – הוא יבוא!
אמש נאמה מניה. מעניין. על החורן.
רוצים להתחיל בהרצאות בנושאי היסטוריה עברית. מה מועילות הרצאות, כאשר לפניך אתה רואה את המקומות ההיסטוריים עצמם: הר־תבור, הגלבוע, החורן. בשבוע שעבר היתה תקרית קטנה עם ערבים גליליים. תכופות גונ¬בים כאן אצלם גמלים. בעברם הפעם הם החלו לירות ברובים. הפעלנו אזעקה וצעקנו אליהם שלא יירו. הם המשיכו, ובעד זה נתנו להם כמה קתות על הראש, וזרקנו להם שק עם חפצים מעל החמור. הם רצו להרימו, אך גירשנו אותם.
אחרי כמה זמן הופיעו רבים מהם חמושים על סוסים. חזרו לדרוש את השק. לא הנחנו להם.
הם החלו להמטיר יריות. רצתי להפעיל אזעקה אך נאלצתי לחזור, כי הכדורים שרקו בצד זה. על־יד הבית הראשון יריתי פּעמַיִם ושרקתי שריקות אזהרה. התעוררו איכרים וציויתי עליהם לרוץ ללא שאלות אל החאן, שם נמשכו בינתים היריות. לבסוף הפעיל החצרן את האזעקה.
מיד ברחו הפרשים כולם על נפשם.
יש לי הרבה מה לכתוב, אך קשה הדבר. התחלתי ללמוד עכשיו עברית. אני מרגיש שזה ממש תענוג. אוהב אני את שפתנו הלאומית.
היום שמעתי חדשה: במושבה מסחה ירה שומר ערבי במתישב יהודי ופצעו ברגלו.
יפה! מה שנעשה במושבות העבריות!
והמתישבים אינם חושבים לקבל שומרים ופועלים עברים!
קרבנות ראשונים
רק שלוש משפחות היו בין החברים: יחזקאל ורבקה ניסנוב, מניה וישראל שוחט וקילה וישראל גלעדי. השאר היו רוַקים ורוַקוֹת או ״חברים״ ל״חברות״.
הילד הראשון נולד במשפחת גלעדי. שמו היה גדעון, ילד בריא ומפותח מאוד בגופו. במלאות לו שנה חלה. רופא לא היה בסביבה והיו מוכרחים להובילו לחיפה בדיליז׳נס. ושם גוע ומת.
בכלל, חולינו היו מסורים ביד הגורל. עזרה רפואית של ממש טרם היתה אז בגליל.
בצער ובכאב אני נזכר בקרבנות הראשונים שנפלו בסג׳רה. בחג־הפסח עלו אלינו מיהודה אורחים רבים, לחוג אתנו את החג. קבוצה ראשונה הגיעה בשלום. על הקבוצה השניה התנפלו ערבים מכפר־קנה ושדדו מחבריה חפצים רבים. אחד החברים הגן על הקבוצה בנשק וערבי מן השו¬דדים נפצע פצעי־מות.
הנקמה לא איחרה לבוא.
כעבור ימים אחדים, כאשר טייל חברנו ישראל קרונגולד בהרים, סמוך לחוה, התנפלו עליו ערבים מן המארב וירו בו. לשמע היריות רצנו לעזרתו. חיפשנוהו בהרים וקראנו בשמו. הוא ענה לנו בגניחות ורמז לנו ברגליו לבוא אליו. פצעיו היו אנושים וגסיסתו לא ארכה. ״ישראליק שלכם איננו כבר״ – נאנח ולחש.
בין אלה שרצו לעזרת קרונגולד היה גם מלמוד. ערבים ארבו לו והרגוהו באכזריות.
התאספנו ליד קברותיהם אילמים ומחרישים.
כאבנו היה גדול ולא יכולנו לפצות פה. כולנו היינו מוכנים נפשית לסוף זה, שהשיג את חברינו. אף אחד לא פיקפק בנכונותו למות בלב שקט ובהכרה ברורה. בין הקרבנות הראשונים היה גם יעקב פלוטקין, אחד מפועלי סג׳רה, שהיה מועמד להתישבות במושבה. פועלי החוה יצאו לחרוש חריש ראשון בחלקת אדמת־מריבה, שהשתרעה באום־אל־ארבעין, סמוך לסג׳רה. הערבים התאס¬פו והתנפלו על הפועלים והכום מכות נמרצות. בין הנתקפים היו לבקוביץ ופלוטקין. לבקוביץ, בעל הגוף הגבוה והידים הארוכות, הצליח לחלק מהלו¬מות קשות לתוקפיו ולהיחלץ מהם. אך פלוטקין, לא שיחק לא המזל. הוא נפצע פצעים קשים בכל גופו. בית־הבראה לא היה באותם הימים, והוא המשיך לעבוד ולהתרפא תוך כדי עבודה. אך בינתים פרצה תגרה שניה בינינו ובין הערבים – ופלוטקין הוכה שוב, ופצעיו הראשונים שהגלידו, נפתחו שוב והעמיקו.
הוא מת אחרי יסורים קשים ונקבר בסג׳רה, וחלומו להתישבות לא נתגשם. בשנה ההיא התחיל ״השומר״ לפתח פעולת־שמירה ענפה. גד אביגדורוב נשלח לשמור במלחמיה, צבי בקר ושמואליק הפטר נשלחו לכנרת כשומרים־רוכבים, וצבי ניסנוב לאום־ג׳וני (דגניה).
צבי זכה לרכּוֹב על הסוסה הראשונה, שנקנתה על־ידי ״השומר״ מאת הפקידות שבראש־פינה, במחיר חמישה־עשר נפוליונים. כל חבר וחברה שב״השומר״ תרם מכספו שני פרנקים לחודש, כדי לשלם את מחירה.
סוסה זו חרותה בזכרון כל חברי ״השומר״ שבסג׳רה. שמה היה ״צהובה״. ערבי דליקה נתנו בה את עיניהם, ושלושה רוכבים מהם תקפו את צבי בשמרו בשדות דגניה. שעות אחדות רדפו אחריו על־פני השדות, הקיפוהו והסתערו עליו חליפות, אך הסוסה האמיצה התחמקה מהם וצבי הצליח להגיע בשלום לקבוצה. כעבור זמן־מה קניתי אני את הסוסה מאת ועד ״השומר״ במחיר חמישה־עשר נפוליונים, והיא היתה לקניני הפרטי.
השמירה בלילות היתה מחלישה אותנו, והחלטנו, מאירקה חזנוביץ ואני, לעסוק באופן שיטתי בתרגילי־התעמלות. יום־יום היינו מניפים משקלות כבדים, כדי לחלץ את העצמות. והנה באה לידי במקרה חוברת מצוירת של תרגילי־ספורט. ומאז היינו מתאספים כולנו ערב־ערב אחרי העבודה ועוס¬קים בספורט בהתלהבות, לפי הציורים אשר בחוברת. יהושע חנקין היה יוצא בכל פעם אל הגזוזטרה של דירת הפקידות ומלווה במבטים סקרניים את ה״גימנסטיקה״ שלנו. את אשר חשב עלינו איני יודע, אבל הרגשתי שהתרגילים הקבועים משפיעים עלינו לטובה, מעודדים את הגוף והנפש גם יחד. מלבד התרגילים אשר בחוברת עסקנו גם בהתעמלות חפשית, בעיקר באימון הידים להיאבקות בשעת התנפלות. גם צפורה השתתפה בתרגילים ולימדתי אותה תרגילי־התגוננות.
אף כי היינו טירונים בעבודה החקלאית ולא היה לנו מושג על מכונת־הדיש – החלטנו, בכל־זאת, לדוש בכוחות עצמנו. פעם אחת, בעצם רתחת הדיש, נסתבכה קילה בין גלגלי המכונה ומצבה היה בכל רע. [ יחזקאל ניסנוב, שהיה מכונאי, רצה לעצור את המכונה, ואני הזדרזתי ותפסתי באחת הרצועות, כדי לעצור את מהלכה. הרצועה נאחזה בראשי ותלשה פקעת־שערות גדולה, המכונה נעצרה מאליה, כי בנפלה מלמעלה למטה סחבה קילה אתה את הרצועה הגדולה ושקעה בערימת הקש. וכשנתפזרה עננת האבק והמוץ מצאנו אותה, לאשרנו, שלמה ובריאה – וכולנו פרצנו בקריאות־שמחה.
בעוד אנו דשים במכונה עברה יום אחד ליד סג׳רה אורחת־גמלים מן החורן. הבדוים נדהמו למראה הפלא הגדול, הבריכו את גמליהם וניגשו אל המכונה. הם התחילו למשש בגלגליה ולהעביר את ידיהם על־פני הרצועות הנעות. התרינו בהם והזהרנו אותם, אך הם לא שמו לבם לאזהרותינו. ואז, לפתע־פתאום, הגיח יחזקאל ניסנוב ממושב־המכונאי, כולו מכוסה קש ואבק ומראהו כשד משחת, נעץ בהם את עיניו הגדולות ונתן עליהם בקולו. הם נבהלו וברחו על נפשם.
טרדות רבות גרמה לנו, השומרים, סוסתו האצילה של מנהל־החוה, קראוזה. הוא קיבלה במתנה מאת אחד השיכים הנכבדים. דם גזע ערבי טהור נזל בעורקיה, מפורסמת ביחוסה, וכל מחיר לא ישוה לה. גבוהה היתה, קלת־רגלים, זריזה ונבונה וכל רואיה השתוממו ליפיה.
הסייחות שילדה משכו עליהן את עינם של חובבי הסוסות שבין ערביי הסביבה, ובמלאות להן מאה ימים הציעו בעדן לקראוזה מאה לירות זהב, אך קראוזה מיאן למכור. הערבים היו אכולי קנאה למראה הסוסה והסייחות האצילות שבידי היהודים, חמדו אותן בלבם והמתינו לשעת־כושר. יום אחד מצאנו את שתי הסייחות מורעלות. הן מתו וקראוזה נתן לנו את הולד השלישי, סייח, במתנה. גידלנו אותו וקראנו לו: ״אביר״.
רק לקראוזה בלבד נתנה האצילה לעלות על גבה ולרכּוֹב עליה, ואם העַז מישהו אחר לעלות – היתה מנערת אותו מיד. אפילו מניה, שהיטיבה לרכּוֹב על סוסים, לא יכלה לרסנה ונאלצה לוַתר על נסיונותיה להכניעה. פעם הצליח חיים שטורמן לעלות עליה, אך היא התחילה לדהור לעבר הכפר הערבי, חדרה למשוכת־צבר סבוכה וניערה אותו מעליה. כעבור שעה קלה חזרה למקומה בחוה.
יום־קיץ אחד, כשהיינו עסוקים כולנו בעבודת הדיש, הגיע קראוזה ברכיבה על האצילה לבקרנו, ירד מעליה, קשר אותה לעץ סמוך ובא ועמד לידינו. פתאום הגיח אי־מזה בדוי ערום למחצה, התיר לעינינו את החבל במהירות הבזק, קפץ ועלה על הסוסה והדהירה בסערה מזרחה, לעבר הירדן.
קמה בהלה.
הכל הפסיקו את עבודתם והתחילו לרוץ אחריהם, מי ברגל ומי ברכיבה. קראוזה הרגיע את המבוהלים וציוה עליהם לשוב לעבודתם. ״אין דבר,״ אמר וצחק, ״היא תשוב מיד, בטוח אני שתשוב.״
ואמנם, כך היה.
כעבור דקות מספר חזרה האצילה והרוכב האלמוני עליה. היא חגה סביב קראוזה, השתדלה להפיל מעליה את הבדוי, אך לא הצליחה. ואז פנתה למושבה, פרצה ועברה מתחת לענפי אקליפטוס, כדי לנער את הרוכב, אך הלז נאחז בגבה וברעמתה כחתול. ניסתה שנית לעבור מתחת לאקליפטוס אחר – והבדוי נפל ונתפס על ידי אנשי המושבה.
כשהובא הבדוי אל קראוזה, כולו פצוע ושרוט, סיפר בדמעות כי אחד מנכבדי עבר־הירדן שכר אותו בכסף מלא ושלח אותו לגנוב את הסוסה האצילה ויהי מה. שלושה ימים אורב הוא לה מחוץ לחוה ומחכה להזדמנות. כולנו היינו מוכנים להכות אותו ולשלם לו כגמולו, אך קראוזה עצר בעדנו ואמר: ״ישוב ויספר לכל הבדוים שבעבר־הירדן, כי לא סוסה היא זו, אלא שטן – וירפו ממנה.״
החוה לא היתה די גדולה לאכסן בקרבה את כולנו. תנאי השיכון לא היו נוחים ביותר. סידרתי לי, איפוא, דירה פרטית ומיוחדת במינה: בין החוה והמושבה, במדרון הגבעה, היתה מערה שבה שוכנו כל ה״מוסדות״ הציבו¬ריים של המושבה סג׳רה: ה״טבּוּן״ (תנור לאפיית לחם) המשותף, בית־המרחץ והמקוה. עם הקמת הבתים במושבה נעזב התנור וחלק מן המערה נתפנה. ניקיתי את המערה, בניתי מחיצה, שהבדילה בין חלקי לבין בית־המרחץ, קרעתי חלון ועשיתי דלת, סיידנו את הכל בסיד לבן – וכך היתה לנו דירה לתפארת. פתח הדירה היה כלפי מזרח, מול הרי החורן ממש, זה החורן שכה הרבינו לחלום עליו. ב״ארמון״ זה היו נערכות בקביעות אסיפות ״השומר״, כדי לשמור על סודיותן.
בינינו ובין האדמיניסטרציה שררו יחסי שלום וידידות, יחסי כבוד. מן היום הראשון הוכחנו שאין אנו עבדים ולא נסבול עלבונות ופגיעות. את ההרגשה הזאת השרשנו גם בלב הבחורות. הרגלנו אותן לדרוש יחס של כבוד מצד הפקידים ולא להרכין ראש. יום אחד, בעבדן במכונת־הדיש, הופיע אחד הפקידים והתחיל להעיר לבחורות הערות עוקצניות. על כל הערה באה תשובה קולעת. הפקיד התרגז והעליב את החברות עלבון קשה. אחת מהן השיבה לו תשובה חריפה בשם כולן, ולאות מחאה השליכו כהרף־עין את הקלשונות, ירדו מן המכונה והעבודה שבתה. כל ההפצרות והתיווּ¬כים לא הועילו, המעליב מוכרח היה לבוא אליהן בכבודו ובעצמו ולבקש את סליחתן, ואז שבו לעבודתן והמכונה חזרה לנוע ולדוש.
בסג׳רה רכשו להם החברים את כלי־הנשק הראשונים: פגיונות, רובה כפול־קנה וקרדח (אקדח ערבי פשוט).
כולם למדו לירות ולקלוע למטרה.
לילה אחד תקפו את החוה עשרים רוכבים ערבים ושעה ארוכה המטירו אש על השומרים. כדורינו אזלו מהר ולא היה לנו במה להשיב. רק מאירקה חזנוביץ נשאר לבדו על משמרתו וירה באקדחו העלוב, כשהוא צועק בלי הרף ומאיים על התוקפים שלא יעֵזוּ להתקרב. היינו נרגזים ונכלמים.
בלילה ההוא נשבעו אחדים מחברינו, צבי בקר, יחזקאל ניסנוב וצפורה, ללוות, על אחריותם, סכום כסף מן הפקידות ולקנות נשק ראוי לשמו. שנים מחברינו נסעו כעבור ימים אחדים לבירוּת וקנו שם שלושה רובים יוניים ובראונינג.
ערב אחד ניגשה אלי צפורה והגישה לי במתנה רובה יוני וחמישים כדו¬רים. לעצמה קנתה בראונינג. המתנה גרמה לי עונג רב, כי נקנתה בכספה, כסף שהשתכרה בעבודתה בשדה!
במשך הזמן למדנו גם את תורת־הרכיבה. ראשונה למדה צפורה. לאחד מאיכרי סג׳רה המושבה היתה סוסה אצילה, והוא היה עובד בה בשדה. צפורה היתה מבאי ביתו וידידת משפחתו. וכשהביעה את רצונה לרכּוֹב על סוסתו לא התנגד. במשך שבועות רבים התאמנה, עד שלמדה לדהור עליה כרוכב מנוסה. ומובן מאליו שהציעה גם לי לנצל את ההזדמנות ולכבוש את הסוסה. יצאנו אל מחוץ למושבה והתחלתי להתאמן ברכיבה. כעבור זמן קצר פנתה הסוסה בדהרה הצדה. נפלתי, נתקלתי באבן ונחבלתי בצלעותי. בכל־זאת, חזרתי לרכּוֹב, עד שסוף־סוף למדתי את התורה.