בשנים שקדמו לטבח ב-1929 כוחו של חג’ אמין אל-חוסייני החל לרדת, מסיבות פוליטיות פנימיות.
ב-1928, הם עלו על רעיון, לקראת תפילה של יהודים בכותל המערבי, הופץ כרוז שקרי שבו דגל ישראל מונף על מסגד אל-אקצא, זו היתה כביכול כרזת תעמולה ציונית. [מוכר לכם?]
הפייק ניוז של העלון והמסרים (כאילו היהודים מתכוונים להשתלט על אל-אקצא), פשטו בארץ כאש בשדה קוצים. הקריאה “אל-אקצא בסכנה” נתנה לפורעים הערבים שיבואו תירוץ דתי חזק להצדקת הפרעות. [מוכר לכם?]
“אל-אקצא בסכנה” עזר לקדם את חוסייני מלהיות שחקן חלש בפוליטיקה המוניציפלית של ירושלים לטופ של העולם הערבי והמוסלמי שתגיע לשיאה בהצטרפותו להיטלר.
“אל-אקצא בסכנה” הכניס את חוסיני לכל בית ערבי, ולימד אותו לשחק במשחק כפול:
כלפי הערבים, ובמיוחד השכבות החלשות שלא התעניינו במימד הלאומי, הוא דרש דרשות דתיות כמו “כל ההורג את היהודי – מובטח לו מקום בעולם הבא”.
כלפי הבריטים הוא הציג עצמו כמנהיג לגיטימי ומתון הפועל להרגעת הרוחות. [מוכר לכם?]
יהודים שהתפללו בעיר בכותל הותקפו ונדקרו, מהומות פרצו ליד שער שכם תחת התירוץ שיהודים עושים פרובוקציות [מוכר לכם?]
23 באוגוסט 1929, יום שישי, יצאו אלפי ערבים לתפילות בהר הבית כשהם מצויידים באלות וסכינים, חוסייני אמר לבריטים שזה כי הם פוחדים מ”פרבוקציות יהודיות”, אחרי התפילה הם רצחו 19 יהודים ברחבי העיר.
למחרת, המון ערבי רצח 67 יהודים בחברון, וחיסל ישוב יהודי בן מאות שנים. הבריטים הביטו בטבח ולא עשו דבר.
ברשת ובתקשורת יסבירו לכם שמה שקורה סביבנו זה בגלל ביבי, או שרה, או יאיר, או אוחנה, או כי איזה חובש כיפה עשה לאיזה מחבל איזה טריגר והביא אותו לפרעות וזעם בלתי נשלט ורצח ילדים.
אז היינו קטנים וחלשים, ופחות חמושים, אבל לא היו בקרבינו מרעילי בארות ומפיצי שקרים, לא היו לנו מי שידבררו את המופתי ויסבירו שזה כי בן גוריון מסית ופועל לטובתו האישית.
אז אל תטעו, המלחמה הזו אינה “סיכסוך סימטרי”, אלא לחימה בין צד ש-100 שנים מתנגד לעצם קיומנו, לבין עם שכל רצונו הוא להתקיים.