באתר “וואלה” התפרסמה כתבה, על ערבי תושב הכפר סולם שביקש לרכוש בית בשכונת הפועלים בעפולה. ועד השכונה שהוקמה ב-1946 על אדמות קק”ל דחה את בקשתו בנימוק שבקשתו אינה מתיישבת עם תקנון אגודת השכונה שנועד בין השאר לעגן את “המשך שימור אופייה הלאומי-יהודי של השכונה”.
על רקע כתבה זו מצאתי לנכון להעלות את מאמרי ב-2018 בנושא המאבק של תושבי עפולה בהפיכתה לעיר מעורבת. לחשש מפני התבוללות נוספה עתה הסכנה המוחשית לפרעות ביהודים, שטמונה בערים המעורבות, כפי שהתברר בלוד, עכו, רמלה וירושלים.
זוהי גם הזדמנות להעלות למודעות של הסטודנטים הצעירים והאידיאליסטים של “אם תרצו” את תופעת רכישת הבתים ע”י ערבים במושבות העלייה הראשונה בגליל התחתון; אילניה וכפר תבור, שעלולות לשוב ולהיקרא סג’רה ומסחה. כזכור, הרצל התנגד לתפיסת “עוד דונם ועוד עז” של “ציונות המעשית” שבמסגרתם הוקמו יישובים אלה, וראה בשיטה זו לנחול את הארץ “הסתננות” חסרת תכלית. הרצל העריך כי התיישבות ועלייה שאינן מגובות בהכרה בינ”ל עלולות להיעצר ולקמול. באופן אירוני ביותר נראה כי התנגדותו של הרצל לשיטת ה”הסתננות”, מבלי כמובן שהמעיט בהקרבת החלוצים, אומצה בידי ערביי ישראל.
1.5.2018
סדרת כתבות ומאמרים שפורסמו ב”הארץ” בחודש האחרון עסקו במחאת תושבי עפולה על מכירת בתים ע”י תושבי העיר היהודים לערבים. הטענה בדבר “הגזענות” שמופיעה במאמרים, ושממנה לדעת כותביהם נובעת ההתנגדות למכירה, נותנת את הטון. המאמרים נשאו כותרות כמו “חרפת עפולה” או “הגזענים מעפולה לא לבד”.
מן הראוי להדגיש כי הסיבה להתנגדות תושבי עפולה למכירת בתים בעיר לערבים היא ציונות, ואין זה מקרה שמחליפים בין הציונות לגזענות.
לסדרה זו אפשר להוסיף את המאמר ב”הארץ”, “קפיטליסט בחומר, בולשביק ברוח. כזה הוא נתניהו” שבו כותבת קרולינה לנדמן, בעניין העברת חוק בלאום; “נתניהו לא הצליח להתגבר על הפיתוי הלאומני. שנים אנחנו מכחישים את זה. ציונות אינה גזענות. אנחנו לא כאלה… אנחנו חסינים מוסרי. אבל הפיתוי הוא גדול מדי.”
השימוש השחוק והתלוש במלה “גזענות”, שמופיע בכל עימות שנערך על צביונה היהודי של המדינה, ממחיש עד כמה אקטואליים הדברים שאמר שגריר ארה”ב לאו”ם על ההחלטה שהתקבלה ב-75′ להשוות את הציונות לגזענות. וזאת, כפי שמובא בספרו של פול ג’ונסון “היסטוריה של הזמן המודרני מ-1917 עד שנות ה-90”: “זוהי החלטה זדונית. הואיל והיא עושה שימוש במונח ‘גזענות’ לא לתיאור מסכת עוולות אמתיות וממשיות, אלא ככינוי-גנאי המוטח בפני כל מי שהוא במקרה יריבו של מישהו. היא הופכת רעיון ארסי ומתועב למכשיר אידיאולוגי ותו לא.”
עפ”י התיאור שלהלן, של חה”כ הקומוניסט לשעבר שמואל מיקוניס, בחוברת “סתירות ומסקנות (פק”פ-מק”י)”, מסתבר שאין זו הפעם הראשונה בתולדותיה של העיר עפולה שהיא נמצאת במאבק על הארץ; “חברי הפ.ק.פ. [פאַלעסטינישע קומוניסטישע פרטי] היהודים התייצבו בעפולה להגנת האריסים הערביים מפני נישולם מאדמות עמק יזרעאל “. המאבקים שניטשו סביב הקמת עפולה ב-1925 יכולים להוות מקור גאווה ותמיכה מוסרית לתושביה הנאבקים עתה על עתידה. בפרספקטיבה של תשעים שנה ניתן אולי לומר ש”מאורעות עפולה”, כפי שכינה זאת מיקוניס, היו יריית הפתיחה במאבק הפנים יהודי על דמותה של הארץ, הלובש ופושט צורה מאז ועד עתה, פה ושם בארץ ישראל.
בעיני הערבים רכישת אדמות עמק יזרעאל, שעליהן נוסדו בין השאר העיר עפולה ,קיבוצים ומושבים, הייתה חלק ממסע הנישול של האריסים הערבים. גואל האדמות יהושע חנקין ניצח על המלאכה כאשר ניהל מו”מ מול משפחת סורסוק מביירות על אדמות העמק שהיו בבעלותה, ושאותן עיבדו הפלחים. לפיכך יש לראות את מגמת רכישת הבתים בעפולה, ע”י ערבים, בהקשר האידאולוגי היסטורי שלהם כדבר העומד בלב מעשה הקניין. רוצה לומר שאין לפנינו רצון תמים ל”שיפור דיור”, אלא שלב במאבק הלאומי המתמשך.
המאמרים ב”הארץ” מלמדים שבמאה האחרונה נותר תמיד אותו קומץ שאינו משלים עם המעשה הציוני, ובאופן אירוני הדבר חוזר על עצמו בעיר עפולה; בשנות העשרים תמכו הקומוניסטים היהודים, שהיו אנטי-ציונים, במאבק הערבים במפעל הציוני בטענה ש”ההתיישבות היהודית בארץ ישראל …מביאה לכיבוש האוכלוסייה הערבית ונישולה מקרקעותיה.” כיום נעזרים הערבים במוטציות של הקומוניזם. בספרה “כוכב אדום בדגל כחול לבן” תיארה לאה מירון כיצד “פק”פ קראה להפסקת ההתיישבות היהודית: ‘הפועלים היהודים אסור להם בשום אופן להסכים שהציונים יהפכו לצבא כיבוש. אף פועל יהודי אחד אסור לו ללכת לעפולה, יותר נכון לכבוש את עפולה!’ ”
מירון הוסיפה כי “פרשת עפולה סימנה את החיץ המפריד שנוצר בין היישוב היהודי ובין הפק”פ, אשר הוקעה ממנו כרכיב זר ולא לגיטימי עוד.”
אולי רק ימים יגידו האם “פרשת עפולה” מודל 2018 סימנה את החיץ בין “הארץ” למדינה. מעניין יהיה לראות גם כיצד ינהגו במערכת העיתון בכתבים שיגלו סולידריות לעם לארץ, או כפי שהגדירו זאת בפק”פ ; “סטיה יהודית ציונית מסוכנת”.
