1. “אלה משפחות השמעוני, שניים ועשרים אלף ומאתיים” – פרשת השבוע פותחת בברית השלום הניתנת לפנחס בשל קנאותו במעשה זמרי. ברגע אחד, ריחפה סכנת התמוטטות כוללת לבניין החירות של עם ישראל, המושתת על כיבוש היצר והתאווה וקבלת עול מלכות שמיים. עם ישראל נצמד ל’בעל פעור’ – עבודת אלילים הכוללת פורקן יצרים ומעשי זימה, ניצול ואכזריות. דבר זה הוביל למפגש בין שתי דמויות קנאיות: פנחס הכהן משבט לוי וזמרי נשיא שבט שמעון. קנאותם של שמעון ולוי, שני בני יעקב, התבררה כבר במעשה דינה, שבספר בראשית. פעולתם כנגד תושבי שכם בעקבות הפגיעה באחותם גרמה לתגובת אביהם: “עכרתם אֹתי”. שמעון גם נוטל חלק פעיל במכירת יוסף שבאה בעקבות הקנאה. ככתוב: ״ויקנאו בו אחיו״ בשעה שיעקב מכנס את בניו לפני מותו הוא מתייחס לשני בניו אלה באומרו: “שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרתיהם.. אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל”. זמרי, נשיא שבט שמעון, לא ביקש לספק את יצרו בלבד, אלא באופן קנאי, הוא ניגש לערער על כל הנהגתו של משה רבינו וחוקי התורה. המדרש מתאר כיצד בא יחד עם בני שבטו אל מקום המקדש, פתח אוהל מועד, כשהוא אוחז בבלוריתה של כוזבי המדיינית. זמרי מתריס בשאלה רטורית כלפי משה וזקני העדה: “זו אסורה או מותרת?..” מול דבר זה והסכנה הכוללת לכל מה שנוסד במשך ארבעים שנה במדבר, מבקש פנחס הכהן לפעול. זאת – לא לפני שהוא מבקש את הוראת ההלכה וההנחיה ממשה והסנהדרין. ברגע זה, אומר המדרש ביחס למשה: “נתרשלו ידיו של משה ונתעלמה ממנו ההלכה”. פעולתו הקנאית המיידית של פנחס משבט לוי מביאה לעצירת ההידרדרות במצב ומניעת הסכנה מכלל העם. ברור, כי שכחת ההלכה מדעתו של משה, מאפשרת את עצם הפעולה הקנאית. שכן, אילו היתה ניתנת הוראה הלכתית באשר למעשה – המעשה חייב היה לבוא בפני הסנהדרין בנוהל משפטי רגיל. כשראה משה את המעשה נזכר בהלכה. הקב”ה מאשר את פעולתו הקנאית של פנחס, ומעניק לו את ברית השלום. למרות זאת, חז״ל מבקשים לצמצם את מקומה של הפעילות הקנאית וקובעים: ״הלכה- ואין מורין כן!״, ומיחסים עצלות לשתיקתו של משה. שבט לוי שפעל בקנאות במעשה העגל ולאחר מכן בקנאותו של פנחס זוכה לעבודת הקודש, אך איננו זוכה בנחלה בתוך עם ישראל, כפי שאמר יעקב אבינו לבניו. שבט שמעון לעומתו, שקנאותו התבררה כמונעת מסיפוק תאווה יצרית בלתי מרוסנת, נעדר מברכות משה לשבטים בסוף ימיו, ואף מתמזג לבסוף בתוך נחלות אחיו בארץ ישראל. ממפקד האוכלוסין של ישראל, שבהמשך הפרשה, ערב הכניסה לכנען, עולה נתון מעניין. מבחינה דמוגרפית עם ישראל קטן ב1820 נפש לעומת המפקד שנערך בתחילת ספר הפקודים, במדבר סיני. למרות שרוב השבטים גדלו באופן מסויים, שבט שמעון מאבד כמחציתו מ59,300 ל22,200. שמעון ולוי הפכו לשבטים הקטנים בין שבטי ישראל, בעוד שקנאותו של נשיא שבט שמעון דרדרה את מצב השבט, קנאותו של פנחס משבט לוי הבטיחה את כהונת העולם שניתנה לו ולזרעו.
2. “ולא תהיה עדת ה’ כצאן אשר אין להם רֹעה” –בימים אלה אנו מציינים מלאות 45 שנה לנפילתו של יונתן נתניהו, מפקד סירת מטכ”ל, שיצא בראש חייליו לחלץ 105 יהודים במבצע אנטבה. רבים מהלוחמים והקצינים, שהשתתפו בפעולה אמיצה זו הפכו, במהלך השנים, לחלק מההנהגה האזרחית והצבאית של עם ישראל בדורנו. סמוך למותו, בשעה שכבר ידע משה רבינו שלא יעבור את הירדן ולא יכנס לארץ המובטחת – פונה משה לקב”ה ודורש: “יפקוד ה’ אלוקי הרוחֹת לכל בשר איש על העדה”. משה מבקש מנהיג ממשיך, שיביא את ישראל אל המנוחה ואל הנחלה בארץ, תוך שמירה על לכידות בין חלקי העדה ושמירה על ערכי תורת החיים שניתנה בסיני. וכך אומר המדרש: “אמר לפניו: ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך דעתן של כל אחד ואחד, ואין דעתן של בניך דומין זה לזה, וכשאני מסתלק מהן, בבקשה ממך מנה עליהם מנהיג, שיהא סובלם לאחד ואחד לפי דעתו”. אחד ממאפייני היסוד בפרופיל המנהיגותי, שאותו מבקש משה עבור עם ישראל, מתבטא במילים: “אשר יצא לפניהם…” ורש”י מפרש: “לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני, שנלחמתי בסיחון ובעוג..” מנהיג של ישראל – ראוי שיבוא כשבציקלונו מעשים ופעולות המעידות שהיה מוכן למסור את נפשו עבור עם ישראל. מנהיג כזה, יודע מהי אחריות כלפי כל אחד מפקודי הצבא, ומאידך אינו מתיירא לפעול לשמירה על בטחונם ועתידם של ישראל. גדול המנהיגים באדם, משה רבנו, יודע שעליו לפנות בתפילה לבורא עולם על מנת שעם ישראל יזכו למנהיגות ראויה בכל דור ודור. המנהיג, אמנם, משקף את רמתו הערכית של בני דורו, ״יפתח בדורו – כשמואל בדורו״. עם זאת, לא תמיד הדעת נוחה ממנהיגות כשל יפתח, ומאותם ״העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס״.
