“שניים מקרא” – דעת ומוסר בעזרת שני פסוקים מפרשת השבוע.
פרשת מטות מסעי
1. “בנו לכם ערים לטפכם וגדרת לצנאכם והיצא מפיכם תעשו” – רמת הגולן וכל אזור הבשן – אינם חלק מתחומי ארץ הנחלה המובטחת. כיוצא בזה, כל ארץ הגלעד המצוי כיום בשליטה ירדנית. למרות זאת, האזור כולו נחשב לחלק מתחום ההתיישבות של עם ישראל בארצו, גם על ידי אומות העולם לאורך ההיסטוריה.
בספר ‘ארץ הגלעד’ מעלה לורנס אוליפנט, בסוף המאה ה19, את ההצעה לשלטון הטורקי לישב באזור זה את היהודים השבים לארצם. לזמן מה, כללה בריטניה את השטח בתוך כתב המנדט להקמת הבית הלאומי היהודי, ולאחר הסרתו, ניסתה ‘הסוכנות היהודית’ לרכוש קרקעות בגלעד. בן גוריון מחד, ובגין מאידך, כמו כלל הזרמים בתנועות ההתישבות היהודית – כללו את עבר הירדן המזרחי בחזונם ההתיישבותי. כל זה וכל מושגי ה’חלוציות’ מתחילים בפרשתנו.
עם ישראל כובש את שטחי הבשן והגלעד, בשנה האחרונה לפני הכניסה לכנען. התלונות והמריבות חלפו עברו, ועם ישראל שוכן לשבטיו בארץ פוריה ודשנה. השלל העצום ממלחמת מדין מוסיפה לרווחה הכלכלית של בני ישראל, שבקרוב יכנסו למלחמות הכיבוש על ארץ כנען. או אז, באים בני השבטים ראובן וגד ומבקשים ממשה: “אל תעברנו את הירדן”. הסיבה לכך היא העושר הרב שהיה לשני שבטים אלה, כמפורט: “ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד..”. ההתיישבות החלה מסיבות כלכליות, שהובילה לויתור שלהם על חלקם בתוך הארץ המובטחת.
משה מוכיח את נציגי השבטים על בקשתם בחומרה: “האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה?!”. משה מגנה את האנוכיות של שני השבטים בהנאה משלל המלחמה, שבה נטלו חלק כולם. הם מעדיפים להישאר באזור הנוחות ולהותיר את יתר נטל המלחמה על כיבוש הארץ לאחרים. משה אינו פוסל את רעיון ההתיישבות מחוץ לקו הגבול. זאת – למרות שהם קבעו עובדות בשטח: “כי באה נחלתנו אלינו מעבר הירדן מזרחה”, ובהמשך קובע משה: “כי לקחו מטה בני הראובני לבית אבתם ומטה בני הגדי לבית אבתם וחצי מטה מנשה לקחו נחלתם” התרעמותו של משה נובעת מהחשש מהשפעה על יתר חלקי העם והורדת המוטיבציה להיכנס ולהילחם על הארץ. לכן עולה רעיון הפשרה שלפיה, יצאו חלוצי הצבא מהשבטים המתנחלים לסייע בכיבוש הארץ כחלק מהערבות ההדדית של שבטי ישראל.
הרעיון מתקבל ומשה איננו מבקש מהם לעקור את אחיזתם בשטח עד לסיום התהליך או בירור הסטטוס של הקרקע. אלא, שהוא עורך התאמה ערכית להסכם. בעוד שההצעה של השבטים הייתה: “גדרת צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו” – משה מקדים את הנפשות לנכסים, כפי שכתוב בפסוק שלנו. הוא מחייב ראשית, בניית ערים לטף – מוסדות מאורגנים לדור הבא, חינוך עירוני ממוסד וערכי. כמו כן, ‘גדרות לצאן’ – אינם רק תחומי גידול כפריים, אלא, שינוי תודעתי רעיוני – לשים גדר וגבול לנהייה אחר ממון ונכסים. החינוך לערכי ערבות ישראלית, חיבור לקרקע ההתיישבות בכל חבלי הארץ – קודמת לשאיפה לרכוש העצום בארץ הפוריה. הביטוי “פרות הבשן” משמש עד ימינו לכינוי לאליטה הכלכלית המתנשאת והמתנכרת. לבסוף חוזר משה רבינו, על הדרישה: “והיצא מפיכם תעשו”. דרישה שנאמרה בראשית הפרשה לראשי המטות והמנהיגים: “ככל היצא מפיו יעשה”.
2. “ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה’ וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים בחדש החמישי באחד לחדש” – בשבת הקרובה יחול ראש חודש אב, יום פטירתו של אהרון הכהן, האדם היחיד שמועד פטירתו המלא נזכר בתורה. דמותו של אהרון מתגלה לפנינו לראשונה, כשהוא צועד לקראת אחיו הצעיר, משה רבינו, בשמחה, בשעה שמשה נבחר להיות גואלם של ישראל.
מכאן ואילך, הוא שותף לכל ההנהגה של העם עד לשנה האחרונה למסעות שמפורטים בפרשה: “אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן”. יחד עם משה הוא נפגש עם מלך מצרים, עושה את האותות ועולה להר סיני עם בניו וזקני ישראל במעמד קבלת התורה. הכתוב מפרט את מעורבותו ב’מעשה העגל’ והקשבתו לרחשי ליבם של העם. הוא נבחר לשמש בקודש ולהיכנס לפני ולפנים ככהן הגדול וראש לזרע הכהונה לדורות. הוא עומד דומם מול מות שני בניו הגדולים, ביום שמחתו, בחנוכת משכן העדות ומצווה לברך את העם ולהורות, הוא ובניו אחריו, על דברי היתר ואיסור.
מעבר לכל אלה – קורא הלל הזקן במשנה: “הלל אומר, הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה”. מעבר לכניסה לקודש הקודשים ולבישת בגדי הכהונה הגדולה – עומד הלל על מאפייני ההתייחסות של אהרון הכהן לזולת. המדרש מתאר בהרחבה את האופן שבו עסק אהרון בעסקי השכנת שלום בין איש לאשתו, בין אדם לחברו ובין כלל ישראל לאביהם שבשמים. הלל קורא להצטרף לתלמידיו של אהרון, שכן רק באמצעות התלמידים וממשיכי הדרך, ניתן ללמוד שאין מדובר בתכונה אישיותית ייחודית, אלא, בדרך חיים שיש וראוי ללמוד ולחנך לאורה.
מחנה השלום שייסד אהרון אינו רק מערכת להתפייסות הדדית בין בני אדם, אלא, “ומקרבן לתורה”. חזרה לשורש המורשת והערכים שהוענקו לישראל, ממילא תמעט את הצורך ב’כיבוי שרפות’ מקומיות והשכנת שלום זמני. לקראת סוף הפרשה, התורה מפרטת את דיני הורג נפש בשגגה, שעליו לגלות אל עיר מקלט עד מות הכהן הגדול. הסיבה לכך היא, שהכהן הגדול בחייו, אחראי להשראת השכינה בישראל.
דבר זה, איננו מתבצע רק בפרקטיקה של העבודה בקודש. הכהן הגדול, נדרש לסמל במעשיו את רדיפת השלום ואהבת הבריות. הכרת ערך נפשו של כל אדם מישראל תצמצם את מקרי הפגיעה בזולת, אפילו בשוגג. אהבת השלום של אהרון, שנפטר בר”ח אב, כרוכה בהתקרבות לתורה ולמסורת אבות.
