החוק שמנע את הצפת ישראל בעשרות אלפי אנשים שמקורם בישויות עוינות כמו לבנון, סוריה איראן והשטחים שנמסרו לרשות הפלסטינית, היה חוק מצויין. החוק, שנחקק במקור בשנת 2003, נשען על הנמקה ביטחונית איתנה: הזרים שמיובאים לישראל אינם הופכים לאוהדי ישראל, לאזרחים נאמנים או לשוחרי שלום, אלא הם ממשיכים לראות את עצמם כאויבי המדינה ומגדלים בהתאם את ילדיהם. שיעור המעורבות בטרור ובפיגועים קשים של ילדי המתאזרחים היה חסר כל פרופורציה לשיעורם באוכלוסייה.
אלא מאי? במהלך השנים מאז חקיקת החוק, חל בו כרסום ענק.
בהנחיית גורמי המשפט ובאיומי החרב של בית משפט העליון לבטל את החוק, נקבעו “חריגים” רבים אינספור ליישום החוק. חיש מהר הפכו ה”חריגים” לכלל. כך, על פי הנתונים השונים שפורסמו, על אף החוק והנמקותיו, יותר מחמישים אחוזים מהבקשות שהוגשו לייבא את אותם הגורמים העוינים נענו בחיוב. חשבנו שיש לנו הגנה, אך בפועל דובר בישראבלוף.
במקביל, פשטו משרדי הממשלה השונים את חובתם לפעול לקיום החוק. בעוד משרד הפנים ידע שאזורים מסוימים במדינה – בדגש על הפזורה הבדואית בנגב – הוצפו באנשים שעשו דין לעצמם ונכנסו לישראל שלא כדין (שוהים בלתי חוקים – שב”חים), המשרד סירב לטפל בתופעה. לטענת גורמי המשרד, דובר בעניין של אכיפת חוק, שנתון לאחריות וסמכות המשרד לביטחון פנים. המשרד לביטחון פנים זרק את האחריות על משרד הביטחון. לטענתם, אם צה”ל היה סוגר באופן הרמטי את המעבר ליהודה ושומרון לא הייתה מתאפשרת כניסת השב”חים. משרד הביטחון טען שמכיוון שמדובר בעניין של אכיפת חוק, אין לו לא אחריות ולא סמכות לפעול. אם לא הייתי שומע את הנימוקים האלה במו אוזניי, לא הייתי מאמין שכך מתנהלת, או ליתר דיוק לא מתנהלת, המדינה.
וכך, וויכוחי השרים, כמו ילדים בגן, וכישלון המערכות הביאו אותנו עד הלום.
השמאל הקיצוני ושאר שונאי ישראל חוגגים. הם מבינים היטב שכעת ניתן לפעול להציף את מדינת היהודים בעשרות אלפי גורמים זרים ועוינים. הכספים מחו”ל זורמים ללא הפסק והחגיגה שמטרתה להשמיד את מדינת ישראל בעיצומה.
כדי להתמודד עם המצב שנוצר נדרש לנקוט בשתי פעולות פשוטות ומידיות.
ללא חוק מפורש שאוסר על ייבוא הגורמים הזרים והעוינים, גורמי מערכת המשפט ושופטי בית המשפט העליון לא יאפשרו למדינה להגן על עצמה. לכן, שומה על הממשלה לגבש חוק שלא רק ישוב ויקבע את האיסור הכללי, אלא אף יסתום את כל הפרצות שנפערו ביישום החוק הקודם.
עד לחקיקת החוק, נדרש ליזום מבצע אכיפה כלל ארצית על מנת לזהות, לעצור ולהרחיק את כל השב”חים.
מי שמבקש מעמד בארה”ב נדרש לעמוד בכללים מאוד ברורים. אם מבקש המעמד מפר את אותם הכללים, כמו למשל עשיית דין עצמי והשתקעות שלא על פי דין בארה”ב בטרם קבלת המעמד, דינו אחד: הרחקה מארה”ב ודחיית בקשתו לקבל מעמד. מה שטוב לביורוקרטיה של ארה”ב, טוב גם להצלת אופייה היהודית של מדינת ישראל.
בבואה להחליט באלפי הבקשות שיגישו שונאי ישראל, שרת הפנים איילת שקד חייבת לאמץ מדיניות חדשה וברורה. מי שעשה דין לעצמו, הפר את החוק ונכנס ישראל שלא כדין, לא יזכה מההפקרות!
האמת ייאמר, המצב העגום שנוצר הוא תולדה של מדיניות כושלת, במשך שנים רבות, בעיקר באחריות ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו ושריו. אך אותנו, אזרחי מדינת ישראל, זה לא צריך לעניין. הממשלה הנוכחית היא זאת שאחראית להגן עלינו. היא זאת שאחראית לקדם את הצעדים הפשוטים שעליהם הצבעתי.
ברם, בתוך עמי אני חי. במקום להתעקש על הרכבת קואליציה ציונית-לאומית, איילת שקד וראש הממשלה בנט העדיפו לחבור לשמאל הקיצוני ולאחים המוסלמים. תמורת מסירת המפתחות לבית ברחוב בלפור לידי נפתלי בנט, סוכם להפקיר ולמכור חלקים נרחבים של הנגב ולסכן את ביטחון מדינת ישראל.
אך השמיים טרם נפלו. לאכזבת גורמי בצלם, שוברים שתיקה, המוקד להגנת הפרט ושאר ארגוני התעמולה האנטי ציונית, גם עם ממשלת הקיפאון נעשה ונצליח. מדינת ישראל לא תיכנע. עם הנצח, שחזר לביתו אחרי אלפיים שנות גלות, לא יוותר.
סגן אלוף (מיל׳) עו״ד מוריס הירש הוא ראש המחלקה המשפטית במכון ׳מבט לתקשורת פלסטינית׳. הוא שירת במשך 19 שנים בפרקליטות הצבאית, ובתפקידו האחרון כיהן כפרקליט איו״ש.
