ט’ באב מעמת אותנו עם המורשת שלנו כעם והעתיד שלנו כמדינה

במוצאי השבת הקרובה, נכניס בכאב וגעגוע את צום ט’ באב בו נתאבל על חורבן שני בתי המקדש. צום ט’ באב אמור היה להיות שקול במעמדו ליום הזיכרון לחללי צה”ל וליום הזיכרון לשואה ולגבורה (ישנם אף שיגידו למעלה מהם), אך נדמה שהוא נותר בעיקר נחלתו של הציבור הדתי והחרדי.

הטשטוש הזה של ט’ באב כיום אבל לאומי, דווקא כאן בארץ ישראל, מסמל אבדן של זיכרון ותחושת שייכות לקרקע שעלייה אנחנו עומדים. אם תשאלו אדם ממוצע מהציבור החילוני, על מה שאירע בט’ באב, הוא כנראה יוכל בהחלט להסביר שמדובר על יום חורבן שני בתי המקדש ולקינוח יגיד שמדובר על תוצאה של “שנאת חינם”. מעבר לשני המשפטים הללו לא תוכלו לשמוע הרבה, לא על ההיסטוריה של ימי הבית הראשון והשני וגם לא על מרקם החיים המפואר בתקופות אלו.

מעבר לכך התחושה שתקבלו משיחה קצרה שכזאת היא שמדובר על אירועים שעבר זמנם ואינם רלוונטיים כלל לימינו אנו. לשם השוואה אם תדברו על אסון השואה, תוכלו לראות עיניים בורקות וסיפורים מצמררים על ניצולי שואה, על הקשר שבין השואה לקום המדינה ועל שלל גורמים והשלכות של האירוע הנורא.

במבט ראשון התשובה להבדל ברורה: הפער האדיר שבין אירוע שהתרחש לפני כ- 80 שנה ועוד ישנם אלו שחיים לספר עליו ובין חורבן שאירע לפני כ-2000 שנה (וכ-2700 שנה בבית הראשון), גורם באופן אוטומטי לפער אדיר ברגשות שהוא מעורר.

אבל אם נסתכל עמוק יותר ישנה סיבה אחרת ליחס השונה של הציבוריות הישראלית לשני האירועים: אירוע השואה וזיכרון מלחמות ישראל אינו דורש מהציבור שום פעולה יוצאת מגדר הרגיל. זיכרון האירועים הללו מאפשר לנו להתייחד עם הכאב ואף לתת תוקף לקיומנו העצמאי כאן בארץ בגבולות כלשהם ואפילו ללא גבולות כלל.

זיכרון חורבן הבתים הוא כבר סיפור אחר לגמרי, הוא מכריח אותנו להיזכר בשלטון ישראל בכל שטחי הארץ המובטחת, בריבונות יהודית על הר הבית, בפולחן יהודי מקודש, בישובים יהודיים עצומים שהיו כאן ופינו את מקומם לאוכלוסייה ערבית. בשורה התחתונה, זיכרון ט’ באב מעמת אותנו עם המורשת שלנו כעם והעתיד שלנו כמדינה. הרצון לברוח מהמורשת הזאת, הוא שגורם להדחקת האירועים הכואבים והשלכתם לפקולטות להיסטוריה וארכאולוגיה ופחות למציאות הציבורית של ימינו.

בימים אלו, יותר מתמיד, ציבור הולך וגדל של יהודים חדורי שליחות ואהבת הארץ מנסה להשיב את השיח על המורשת הזאת ונתקל בהתנגדות קשה של הממסד, בין אם מדובר על הר הבית, העיר העתיקה, מערת המכפלה או מזבח יהושוע. רק אם יצליח הציבור היהודי בארץ להתנער מאבק הגלות ולגלות מחדש את מורשתו וצביונו, להבין שוב את מהות הימים הללו בחודש אב, הוא יוכל להתחיל את תיקון האירועים שעליהם אנו בוכים. עד שנשכיל לעשות זאת נמשיך לומר “על אלו אני בוכייה”.

 

Print Friendly, PDF & Email