ימי בין המצרים שאנו נמצאים בהם כעת הם ימי חורבן. אך נראה שהחורבן האמיתי, הנוכחי, לא קרה בשלושת השבועות האלה.
הוא קורה יום יום ושעה שעה בערים המעורבות.
כמי שמשפחתו וחבריו הטובים ביותר גרים בערים אלה, אנו נחשפים לדאבוננו יותר ויותר לתושבים אשר מרגישים כי עולמם נסגר עליהם.
מה שהיה הוא לא מה שיהיה.
בשיח הישראלי מדובר רבות על אותו דו-קיום, שאכן היה קיים בערים המעורבות השונות, בעכו, רמלה וגם בלוד. אך בפועל לאחר הפרעות, האחיינים שלי לא יכולים לחזור ולשחק כדורגל בקבוצתם בני לוד, בה משחקים ערבים ויהודים יחדיו. אם תרצו, זהו מיקרו קוסמוס לכל השינויים בישראל.
זו אינה גזירת גורל שילדי הערים המעורבות יזכו לחיים נורמליים כמו מקביליהם בתל אביב או בקריית שמונה.
הפקרות הממשלה, ובעיקר אותם גורמי האכיפה אשר “הכילו” את אותן פרעות בימי שומר החומות ומיהרו להצהיר מעל כל במה אפשרית על הצלחה מסחררת של מבצע “חוק וסדר” למיגור הטרור בערים המעורבות ובכלל, גמגמו עד נעלמו כאשר הודיעו כגנבים בלילה על סגירה של מאות תיקי חקירה.
הרי מה זה משנה אם תקפו ילד יהודי בלוד והוא מפחד לצאת מהבית? או אם ברמלה הציתו רכבים מחוץ לאשכול גני ילדים בזמן בו הם שוהים במוסדות? השקט הוא חזות הכל.
התרגלנו לחורבן הבית הזה והסכמנו לקבל אותו לתוכנו. במזרח התיכון ישנם כללים ברורים איך ומה צריך לעשות כדי לשרוד. זה לא רק שהחזק הוא השורד, אלא בעיקר מי שיודע לשמור על הרתעה נכונה ולהתמודד מול אירועים אלה, לא להכיל אותם ולאמץ אותם.
במקרים דנן, המשטרה נחלה כישלון חרוץ. כאשר מפכ”ל המשטרה משווה בין אירועי הטרור של הערבים ליהודים, מבינים שמשהו רע עובר על צמרת המשטרה.
כאשר זו רוח המפקד הרי די ברור איך החיילים בשטח יפעלו.
סגירת תיקי חקירה פליליים על “סתם” שריפות רכבים, בתים או רכוש, הם כמטבע עובר לסוחר.
אני תקווה כי לא נתעורר חלילה ברצח היהודי הבא ואותם גורמים במשטרה יטענו כי ידם לא שפכה את הדם הזה.
אודי טנא, יועץ אסטרטגי, משרת במילואים כקצין הונאה ותודעה בדרגת רס”ן
