“שניים מקרא” – דעת ומוסר בעזרת שני פסוקים מפרשת השבוע.
פרשת דברים – שבת חזון
1. “איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם” – שלושה נביאים פתחו את דברי התוכחה שלהם במילה “איכה”. משה רבינו, בפסוק מהפרשה. חזון ישעיהו הנקרא בהפטרת השבת, וירמיהו במגילת איכה, שנקראת במוצאי שבת – ליל תשעה באב. ירמיהו מקונן על ההרג האכזרי בבני עמנו, חורבן המקדש והגלות, שאירעו בראשית המאה ה6 לפנה”ס. ישעיהו מזהיר מפני החורבן הכולל שעלול לבוא, עוד בתקופת מלכי אשור בסוף המאה ה-8 לפנה”ס. משה פותח את ספר דברים בדברי תוכחה מתוך מציאות אחרת לחלוטין. על סף הכניסה לארץ, שבועות אחדים לפני מותו, בשעה שישראל שוכן לשבטיו לבטח, בשגשוג כלכלי – מזהה משה רבינו את זרעי הפורענות, שיביאו, בתום מאות שנים, ל”איכה” של ירמיהו. תרבות התלונות, הקנטרנות, התחרותיות והטענות האין-סופיות כלפי המנהיג ומשפטנות יתר – הם הבסיס לדברי משה, כפי שמבאר המדרש: “איכה אשא לבדי… מלמד שהיו טורחנים. היה אחד מהם רואה שנוצח חברו בדין – אומר יש לי עדים להביא, יש לי ראיות, למחר אני דן, מוסיף אני עליכם דינים… הקדים משה לצאת, אמרו מה ראה בן עמרם לצאת? שמא אינו שפוי בתוך ביתו? איחר לצאת, אמרו מה ראה בן עמרם שלא לצאת? מה אתם סבורים? יושב ויועץ עליכם עצות, ומחשב עליכם מחשבות…
וריבכם – היה אחד מוציא סלע (מטבע) בשביל ליטול שתים, שתים בשביל ליטול ג’..” – כל זה נאמר בדורו של גדול המנהיגים, משה רבינו. כ500 שנה מאוחר יותר, אומר ישעיהו: “שריך סוררים וחברי גנבים כלו אהב שחד ורדף שלמנים יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם” – הקנטרנות והטרחנות – סופה להביא לידי העדר חמלה על השכבות החלשות בחברה, השחתת מידות בהנהגה ומכאן הדרך סלולה לתהום החורבן.
2. “אנה אנחנו עֹלים? אחינו המסו את לבבנו…” – הבכייה לדורות שאותה נציין בתשעה באב, כוללת את חטא המרגלים ומשמעויותיו. מבין כלל האירועים שקרו לעם ישראל במדבר, מחטא העגל ועד למחלוקת קורח, מקברות התאווה ועד למי מריבה – מכולם בוחר משה לציין בתחילת ספר דברים, רק את חטא המרגלים דווקא. מול הקריאה: “ראה נתן ה’ אלקיך לפניך את הארץ עלה רש! …אל תירא ואל תחת” עומדת התגובה ההססנית של העם: “..ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ”. הבקשה לשלוח מרגלים לא באה משיקול של תכנון המלחמה, ואיננה ביטוי לפחד או חשש ממנה. מדובר בספקנות באשר לצדקת הדרך כולה, מברית סיני ועד לנחלת ארץ כנען. החטא של המרגלים, המלווה בנרגנות של העם, מבטא חוסר מסוגלות לקבל את האמונה. לכן קובע משה: “ובדבר הזה – אינכם מאמינים בה’ אלקיכם”. כבר בספר במדבר מתומצת יסוד החטא בפסוק: “ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם” במקום לזהות את גודל השעה, לעלות ולרשת את הארץ, את הנגב, השפלה וההר – העם נבהל ונסוג. מולו ניצבים ארבעת הענקים, שמוצאם בחברון. הם המנמיכים וממיסים את לב העם ומכתיבים את צעדיו. ענקיותם של הארבעה נובעת, בראש ובראשונה, מכפיפות הקומה שמגלה העם ברגע האמת. מצב זה מערער את היסוד בכוחם של ישראל לשאת בגאון את תורת החירות שניתנה בסיני ולרשת את הארץ המובטחת. לדורי דורות, ישראל נדרשים לזכור את האימה שהטילו עליהם אותם ארבעת ענקי חברון, שמכונים בפרשה גם בשם: “אימים” או “רפאים”. הפחד מאותם דמויות המועצמות על ידי אותם נציגים, הוא המוביל לפסוק שלנו: “אחינו המסו את לבבנו”.
* “קמצא ובר קמצא” – מזווית אחרת: אחד מהסיפורים המפורסמים ביותר, בהקשר לחורבן בית שני, הוא המעשה בקמצא ובר קמצא. אותו אירוע שבמסגרתו סילק בבושת פנים, בעל הסעודה מיקירי ירושלים, לעיני נכבדי העיר וחכמיה, את אחד מהאורחים שנקרא בטעות להגיע, והיה משונאי נפשו של בעל הסעודה. אכן, התנהגות גסה ואטומת לב המעידה על הלך הרוח הקשה של הימים טרם החורבן. אך, יש גם צד אחר להבטה על הסיפור, דרך התנהגותו של אותו “בר קמצא”. אדם נכבד בירושלים, עורך סעודה גדולה, ייתכן, בשל סיבה משפחתית. הוא שולח אדם להזמין את אחד מאוהביו, קמצא. השליח טועה ומביא הזמנה לביתו של בר קמצא. הלה, מעיין בכתב ההזמנה ואינו אומר לשליח כלום. לא ‘תבדוק אם נפלה טעות אצלך’ ולא אישור הגעה לאירוע. הוא גם לא פונה, עד למועד הסעודה לבדוק, בעצמו, מה פשר ההזמנה. אולי יש נכונות לכבדו ולשים את המחלוקת מאחור.. הוא פשוט מחליט להגיע. לכשבא, הוא אינו מזמן עצמו בפני בעל הסעודה, שונאו, שייתכן ובכוונה הזמין אותו עם שליח לביתו. הוא פשוט יושב לאכול ולשוחח עם יתר המוזמנים הסועדים. כשבעל הבית מזהה באחד השולחנות את בר קמצא – לא קם האחרון ואומר דבר מה כמו: תודה שהזמנת אותי / אני מודה ומוקיר את רצונך לשים את הדברים בינינו מאחור וכיוצא בזה. הוא פשוט, אוכל וסועד. כששואל בעל הסעודה את האורח למעשיו כאן, הוא איננו מנסה למנף את הטעות ולקחת את היוזמה לטובת התפייסות. הוא מציע תשלום על המנה, כאילו מדובר במסעדה ולא באירוע פרטי. כך גם בהמשך, בהצעות לממן מחצית הסעודה או כולה. כל הדיבור הוא על תשלום עבור מזון ולא על התייחסות לאדם שעומד מולו ולהזדמנות שנקרתה בדרך שניהם. כשהעשיר, בעל הבית, מסרב לקבל התייחסות שמתרכזת במימון סעודתו, ומגרש את האורח, הולך זה ופונה לשלטון הרומי בטרוניה על כולם, שום דבר אינו באחריותו. הוא מנסה לשכנע את הקיסר שהעם בירושלים מבקש למרוד בו והוא פועל לעורר את זעם השליט הרומי על יהודה. המשך הסיפור מוכר וידוע, ואף הוא מעיד על אדם שמאפייני ההתנהגות שלו מעידים על אישיות אגוצנטרית באופן קיצוני. הוא מבקש למרכז את עצמו באמצעות הכפשתם של ישראל בין האומות. הוא עושה הכל, באופן אקטיבי, כדי להראות את קלוננו לעיניי השלטונות הזרים. זוהי דרכם ומאפייניהם של מי שרואים את עצמם במרכז, ומבקשים לפגוע בעמנו דרך התייחסות הגויים, תוך שיבוש הראיות והטייתם לשם הצדקת הדרך המעורערת שבה הם נוהגים. בכל ליל תשעה באב אנו נזכרים באותם ‘בר קמצא’ שבכל דור ודור.
