גירסה ישנה של המאמר התפרסמה לפני בחירות 2019א באתר חדשות מחלקה ראשונה
באחד מהראיונות מיני רבים שנערכו עם אהוד ברק, השווה ראש הממשלה לשעבר בין ההתגייסות הכללית שהייתה במלחמת יום-כיפור, לבין ההתגייסות הנדרשת מגוש השמאל במטרה להחליף את ראש הממשלה נתניהו.
ראשית יש לומר על השוואה זו כי בעוד שאת הימין מאשימים עד היום בהסתה בשל תמונת רבין בכאפיה, הרי שברק ערך פוטומונטאז’ ליותר ממחצית העם היהודי במדינת ישראל. זהו למעשה אותו חלק במדינה שתומך בממשלה לאומית, שעל ראשו מטביעים אות קין של אויב.
שנית יש לבחון את ההשוואה ל”מחדל” מבחינת ההיסטוריה של שני המחנות הפוליטיים, ואפשר לערוך זאת עפ”י תנועת הרכבות.
“מדהים להעלות על הדעת”, כתב הנשיא לשעבר חיים הרצוג בספרו “מלחמת יום הדין”, “שבכבשם את סיני ב-1967, מצאו בו הישראלים מסילת-ברזל [אשר אותה הניח הגנרל אלנבי במלה”ע ה-1] שחצתה את חצי –האי לרוחבו והגיעה עד לתעלת-סואץ. במקום לפתח אותה ולתכנן את ההיסע של עוצבות אל החזית על גבי קרונות שטוחים, נעקרה המסילה כדי לספק קורות-ברזל לשכפ”צים במעוזי ‘קו בר-לב’.”
ניתן רק לשער כיצד הייתה מתפתחת, ואולי אף מתקצרת, המערכה בחזית הדרום במלחמת יום-כיפור אם כוחות המילואים היו מגיעים לחזית בקרונות רכבת, ולא באמצעות מובילים, או בנסיעה על הזחלים של הטנקים והזחל”מים. כך גם אפשר לדמיין כמה מלוחמי יום-כיפור עוד היו יכולים להתהלך היום בינינו, לולא אותו משגה חמור.
כדאי להזכיר דברים אלו בתחילתה של מערכת בחירות שבה ינסה השמאל לבצע שוב מהפך. הם רלוונטיים במיוחד על רקע ההשוואה שערך ברק. וכאשר בוחנים את התגובות המזנבות של השמאל במהלך השנים, לכל אתגר לאומי ואירוע ביטחוני, מאז תקיפת הכור בעיראק ועד להתמודדות עם הגרעין האירני, מתקבלת תמונה קודרת של אופוזיציה שאינה מבחינה בין הממשלה למדינה. התנהלות זו של השמאל מטילה צל כבד על שיקול דעתו ומידת אחריותו, מחויבותו, ונאמנותו לאזרחי המדינה. והתרגילים שביצעה האופוזיציה, בהצבעות על חוקים בכנסת, מאז פרישת “ישראל ביתנו” מהממשלה, מעידים שדבר לא השתנה.
בפרק “לקחים ומסקנות” כותב הרצוג: “מבט חטוף ולא מומחי על בעיות-התחבורה של ישראל מבחינה ביטחונית, מביא אל המסקנה, שישראל חייבת היתה להעניק עדיפות לפיתוח מזורז של מערכת מסילות-ברזל, אך משום מה נשארה זו ה’לכלוכית’ של ענף התחבורה הישראלי.”
בהשוואה למעמדה הירוד של מערכת התחבורה הציבורית בתקופת ממשלות “העבודה”, כדבריו של הרצוג, אפשר להציג את התפתחות התשתית התחבורתית שהתרחשה בעשור האחרון במדינה, בעידן “הליכוד”: מערכת הכבישים כיום מאפשרת נסיעה רצופה מערד לעמיעד ללא רמזורים. כך גם השתנתה פריסת מסילות הברזל מן הצפון ועד לדרום ללא הכר. ובעניין הרכבות חשוב גם להזכיר את ניסיונותיו של יאיר לפיד, מי שהיה פעם שר אוצר, לעצור את הנחת המסילה של רכבת העמק ושל הרכבת בין עכו לכרמיאל. מטרת פרויקטים אלו ואחרים, אם זה לא ברור, היא צמצום הפערים וזמני הנסיעה בין הפריפריה למרכז. וניסיונותיו של יו”ר “יש עתיד” לבטלם יכולים ללמד על תקפות הצהרותיו בעניין הפלאים שהוא יחולל אם וכאשר יהיה ראש ממשלה.
אם ניקח את נושא הרכבות, כדוגמא למצבה של ישראל היום, לעומת ה”מחדלים” מהעבר, וננקוט בלשונו של הרצוג, אז אפשר יהיה לומר אולי כי הבחירות הללו יהיו על השאלה: האם מדינת ישראל תמשיך את עידן סינדרלה או תחזור לימי לכלוכית, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה ביטחונית. וכדי להגיע בסוף לנשף ההכתרה על הליכוד לזכור תמיד את מומחיות השמאל בשכתוב ההיסטוריה והעלמת הישגי יריביו.
נותר רק לקוות כי התשובה לשאלה, לאיזו מדינה נתעורר ב-10 לאפריל, תינתן על-פי תנועת הרכבות.
15.7.2021
את הדברים הללו, שנכתבו לפני בחירות מועד א’ אי אז באפריל 2019 , ניתן לבחון לאור החלטתו של שר האוצר אביגדור ליברמן לבטל את הרכבת לאילת. ליברמן נכנע לתכתיבי פקידי האוצר קצרי הרואי ומגשים את מאויו של יאיר לפיד.
החלטה זו הייתה אמורה לעורר התנגדות אצל שרת התחבורה מירב מיכאלי, יו”ר מפלגת העבודה, המפלגה שהזניחה את נושא הרכבות, אך הדבר לא קרה. אפשר להתנחם שלפחות בנושא זה מיכאלי ממשיכה את המורשת של מפא”י, המערך והעבודה.
