רובנו מכירים את אמרתו המפורסמת של דוד בן-גוריון ז”ל: “בנגב ייבחן העם בישראל ומדינתו”. בן-גוריון ידע היטב על מה הוא מדבר, וגם ניסה בכל כוחו לתת דוגמה אישית בעניין, אבל לצערו ולצערנו הרב יורשיו ועמו א הלכו בעקבותיו.
עשרות שנים מאוחר יותר, כשהיישוב בנגב נותר דליל באופן משמעותי משאר האזורים במדינה, וכתוצאה מכך גם האכיפה המשטרתית באזור נשארה בעדיפות נמוכה, צמח והתפתח הנגב לשטח הפקר שבו כל דאלים גבר.
אזרחים, שוטרים וחיילים כאחד מסתובבים מאוימים וחסרי אונים באזור שמכסה כ-60% משטח המדינה, חוששים מנהיגה פרועה של תושבים בדואים, ירי תועה, פריצה וגניבת רכוש. פחונים חדשים ומאוכלסים צצים כמו פטריות אחרי הגשם, נשים “מיובאות” משטחי הרש”פ ורשויות האכיפה נאלמות דום.
לאחרונה התפרסם, בעקבות בקשת חופש מידע של תנועת ‘אם-תרצו’ כי מעל 80% מתיקי הירי והחזקת הנשק בנגב נסגרים מבלי שנעשה בהם דבר. המציאות הזאת נובעת קודם כל בעקבות אדישות פושעת של הדרג הפוליטי כלפי שטחי הנגב שנתפסים כאזור מפורז בעל חשיבות פחותה וגם בעקבות פחדנות והססנות של ראשי מערכת אכיפת החוק שנדמה שעסוקים יותר בלייצר כותרות באמצעות פרשיות פוליטיות או צהובות למחצה שניתן “למכור” לכתבי המשטרה.
אבל אני פונה כעת לא אל הדרג המדיני ולא אל ראשי הפרקליטות והמשטרה, שצריכים לקיים חשבון נפש עמוק על אזלת היד שלהם. אני פונה לציבור הישראלי, לקוראים היקרים שהמצב הקשה בנגב מדיר את שנתם.
כמו ביהודה ושומרון, וכמו בגליל, גם ובמיוחד בנגב – לא ניתן להשיג ריבונות באמצעים מלאכותיים של חקיקה ואכיפה מבלי שתהיה היאחזות בשטח. הכוונה בכך היא לאו דווקא מגורים ביישוב הנגב (אף על פי שזו כמובן התרומה הגדולה ביותר), אלא גם על ביקורים תכופים בישובים הללו, ביצוע רכישות, נופשים וטיולים על מנת לחזק את התעשייה המקומית והחוסן של האזור.
והנגב לא מתחיל בשדרות ונגמר בבאר שבע, עם מובלעת באילת שדומה יותר לשהייה בחו”ל. הנגב הוא ערד, דימונה, מצפה רמון, שדה בוקר ויישובי הערבה. דווקא בתקופה הזאת כשנדמה שהנגב הפך לסוג של “דרום פרוע”, זה בדיוק הזמן להפגין נוכחות יהודית בכל שטחי הנגב. רק כך יוכל העם עצמו “לכפות” על הרשויות לבצע את עבודתן ולהתייחס ברצינות לאדמת המדבר.
