התעלמות מהמספרים לא תעלים אותם ולא את הטרור

את אירועי הטרור נגד ישראל אפשר למדוד במספר אופנים וכל חישוב עלול להוביל למסקנה אחרת.

אם ניקח למשל את שנת 2020 ונספור אותה לפי כמות נרצחים, נגיע למסקנה שזו הייתה שנה שקטה, מפני ש”רק” שלושה ישראלים נרצחו בה. הלוחם עמית בן יגאל, הרב שי אוחיון ואסתר הורגן השם יקום דמם.

אם נספור את אותה שנה בדיוק לפי כמות “פיגועים משמעותיים שסוכלו”, נגיע למסקנה ש-2020 לא הייתה כל כך שקטה.

מפני שעל פי סיכומי השב”כ סוכלו בה 283 פיגועי ירי, 70 פיגועי דקירה, 62 מטעני חבלה, 10 פיגועי דריסה ו-5 אירועי חטיפה.

אם היינו מוסיפים לרשימה גם מקרים של יידוי בקבוקי תבערה על אוטובוסים, וזריקת אבנים על רכבים, הרשימה הייתה קופצת באלפי אחוזים. למעשה אין יום אחד בלי שמישהו ינסה להוציא לפועל רצח המוני של יהודים.

אנחנו יכולים לנסות ולהתעלם מהמספרים, אבל זה לא יעלים אותם ולא את מה שהם מספרים לנו.

הם מספרים לנו שאין הרתעה. הם מספרים לנו שמדי שנה שוקלים מאות רבות של מחבלים פוטנציאליים את צעדיהם על פי רווח והפסד, ולאחר עשיית חשבון בוחרים לנסות ולהרוג יהודים.

אם כן השאלות המתבקשות הן “מה יש להם להפסיד ומה יש להם להרוויח?”. אגף המחקר של תנועת אם תרצו, ביחד עם ארגון לביא, אספו לאחרונה נתונים מדובר צה”ל ומערכות ביטחון נוספות המראות שהמחיר הכרוך בניסיון להרוג יהודים לא כזה גדול.

ספירת אלפי מקרים של יידוי האבנים ובקבוקי תבערה בשנים שבין 2020-2019, לא פחות מ-99% מן המקרים ביהודה ושומרון הסתיימו בהסדרי טיעון ובענישה מקילה. קרוב ל- 70% מפיגועי האבנים ובקבוקי התבערה הסתיימו ללא עונשי מאסר. רק קנסות לא גבוהים ומאסרים על תנאי. עונש קליל יותר מנהיגה בשכרות.

פחות מ- 30% ממקרי זריקת אבנים מסתיימים במאסר כאשר אנחנו מדברים על הפרקליטות הצבאית (285 תיקים מתוך 865). 239 מקרים הסתיימו בקנסות בלבד.

רק כדי להבין את הפער בין רצונו של המחוקק אשר נבחר על ידי העם, לבין השופטים ועורכי הדין הצבאיים, מדובר בעבירות שרף המקסימום עליהם הוא עד 20 שנות מאסר. איפה זה מול מה שהמחבלים מקבלים בפועל?

במילים אחרות, במקום האמור להיות המרתיע ביותר – בית הדין הצבאי, זוכים לעונשים המקלים והמתחשבים ביותר בפעילי טרור. בפרקליטות מחוז ירושלים אגב, רק שליש מן התיקים בעלי אופי דומה נסגרים בעסקאות טיעון מקלות.

נחזור אל החשבון שעושה המחבל הפוטנציאלי בראשו, ומתחבט אם לנסות להרוג יהודים או לא. אז הבנו שברור לו שבזריקת בקבוק תבערה הוא בוודאות יוצא בעסקת טיעון, 70% שבכלל לא ישב בכלא. אבל אם יצליח כבר להרוג יהודי, זה כבר בכלל עסק משתלם.

מעבר לכבוד המשפחתי שיזכה לו בכפר, הוא גם יוצר הבטחת הכנסה עד עולם למשפחתו דרך הרשות הפלסטינית. שכן ברגע שיכנס לכלא בישראל, יזכה למשכורת קבע אשר תיקבע לפי חומרת העונש על מעשיו, כלומר לפי כמות הדם שישפוך מן היהודים.

תנאי הכלא למחבלים בישראל הם גם ככה לוקסוס שקשה להתעלם מהם. המחבלים נהנים מתפריט מזון הכולל בשר אדום, שייקים וקינוחים, מתקני כושר ואירובי, ערוצי טלוויזיה, מקלחות חמות ללא הגבלה, לימודים, והכי חשוב- סביבה בטוחה בה מחולקים המחבלים באגפים לפי שיוך ארגוני. הרבה יותר טוב מתנאים של תאי הכלא הפליליים.

וגם אם יהרג תוך כדי פעולת הדמים, משפחתו עדין תצחק כל הדרך אל הבנק הפלסטיני. מה רע?

מול כל אלו מדינת ישראל מציבה בעיקר כלום עם שום דבר. אטימת חדרון או מרתף בבית משפחת המחבל, עם מעצר לילי וקצת נו-נו-נו. החוויה של הדיונים בבג”ץ יחד עם עורכי הדין הישראלים שיגנו עליהם במימון ממשלת גרמניה שווה את זה.

לא שלילת תושבות, לא גירוש לעזה, לא הלאמת נכסים, בטח לא עונש מוות. גם לא קנסות גבוהים ולרוב עסקת טיעון. זהו.

כדאי להסתכל על האמת נכוחה – מערכת המשפט הישראלית יצרה מציאות שבה משתלם יותר להרוג יהודי מאשר לגנוב לו את האוטו. מדובר בעיוות שאסור לעם חפץ חיים לקבל. אפשר להתחיל מדרישה חד משמעית לקביעת עונשי מינימום כבדים בחוק. והפעלת מדיניות מלחמה בטרור שלא מתחשבת במה יגידו שופטי בג”ץ ושותפיהם.

כרגע אנו רחוקים מכך שנות אור. לא אני אומר את זה. אלא המספרים.

Print Friendly, PDF & Email