“שניים מקרא” – דעת ומוסר בעזרת שני פסוקים מפרשת השבוע
פרשת כי תבוא.
1. “ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה’…” – ה’שמחה’ מלווה את פרשתינו לכל אורכה. אך מהי “שמחה”? במה היא שונה מ”אושר”? ומדוע היא הכרחית לעבודת הבורא? בתחילת הפרשה, מתארת התורה את טקסי הבאת הביכורים למקדש ואת הפרשת המעשרות מתנובת הארץ. בסיום הטקס במקדש, מצווה האדם מישראל, לשמוח, לסעוד את ליבו יחד עם משפחתו ועם השכבות החלשות המוזכרות בפסוק שלנו. בהמשך הפרשה, מופיע הציווי לכתוב את דברי התורה על אבנים גדולות עם מעבר הירדן והכניסה לארץ המובטחת. שוב, חוזר הציווי “ושמחת לפני ה’…” בהמשך, מופיעה ה’תוכחה’, אותם אזהרות איומות על שיקרה לעם ישראל אם יפרו את הברית. או אז, מזכירה התורה את סיבת המאורעות הקשים: “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל”. בבסיס האמונה ניצבת השמחה. ה’אושר’ – אותה אשליה, נוצרית ביסודה, הוא הרגש המבקש לאפיין את תחושתו הסוביקטיבית של האדם לאורך מכלול חייו. מדובר, במין תחושה פנימית מרוממת, סטטית, שמלווה את האדם וגורמת לו תחושת סיפוק וביטחון. התורה, לעומת זאת, מצווה את האדם לשמוח. לשמח את משפחתו, לשמוח במועדי ישראל, לשמח חתן וכלה ולשתף בשמחתו את האנשים החלשים וקשיי היום. לעומת הסטטיות של האושר הנכסף, השמחה היא אקטיבית, היא דורשת מהאדם להביט סביבו, לראות את כל הטוב, במה שישנו, ולהביא את עצמו ואת הסובבים אותו לתחושת הסתכלות חיובית על מתת הבורא. הפעלתנות של השמחה מורה לאדם שעליו להיות אחראי לסרגל התחושות שלו בהתאם למצבים המשתנים ולא לשאוף לתחושת קבעון חיובי מנותק מעשייה וממאורעות המציאות. אז מדוע זה כל כך חשוב לאמונה? אמנם, קבלת עול מלכות שמיים דורשת מהאדם לציית למצוות ולמחויבויות הנגזרות מכך, אך פעולה רובוטית של קיום מצוות מעידה על כך שאין הדברים באים מתוך הכרעה רצונית ערכית. רק הסתכלות על טוב המציאות מביאה לידי הכרה כי קבלת התורה היא ביטוי לחירות שבה מקיים האדם את ערך עבודת ה’. נסיים בהמחשה קלה. בעת הזאת בישראל, עשרות אלפי אזרחים בכל שבוע נדבקים בקורונה. לחלקם אובד זמנית חוש הריח. זהו אותו חוש הנותן לאדם להנות מריח הפריחה, ממזון טעים, מבושם טוב ומרחיקה מריח רע של פסולת וזיהום. זהו אמנם לא קושי נשימתי חמור, ולא סכנת חיים, אבל התבוננות על משמעות קיומו של חוש הריח בחיינו, מביאה את האדם לזכור מדוע הוא מברך “בורא מיני בשמים” בכל מוצאי שבת. העדרה של פעילות המביאה את האדם לשמוח בקבלת הזכות לחירות – מלמדת על העדר אמונה והכרה בערך של התורה והמצוות.
2. “והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה…” – העיוורון, גם הוא, זוכה למספר איזכורים בפרשתינו. כחלק מציבור לקויי הראייה והעיוורים, שאף פועל עשרות שנים במסגרת עמותת על”ה בסיוע לעיוורים בישראל – זאת הזדמנות עבורי להתייחס לנושא זה שבפרשתינו. בתחילה, מופיע העיוורון באזהרה החמורה: “ארור משגה עור בדרך…” התראה זו מורחבת מהעיוור במשמעותו הרגילה לדברים נוספים, הקשורים להטעיית הזולת וניצול חולשתו. ברוח פירושו של אבן עזרא – כל 12 הארורים, שאותם מייחדת התורה בטקס הברית, הברכה והקללה, בהר גריזים ובהר עיבל – כל אלה, קשורים לחטאים שאותם עושה האדם בסתר. עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, פגיעה בחסרי ישע וזלזול “במלאכת ה'” (החינוך), את כל אלה עושה החוטא בסתר, כשהוא מתחבא מעצמו ומהשפעת מעשיו הרעים על החברה בכללותה. בפרט, שעל איסורים אלה במיוחד קיימת אזהרה הקושרת בינם לבין זכותנו על הארץ. בהמשך, בתוך רצף הגזרות האיומות המתוארות במצב של הפרת הברית עם הבורא, מופיע הפסוק שלנו שאף הוא מושאל מעולם הדימויים של העיוורון. רבים מגזרות האימה המופיעות בפרשה כבר אירעו את עמנו במהלך ההיסטוריה. גלות, רעב, פחד ועינוי ואפילו אכילת אדם – כל אלה קרו לעם ישראל, גם במהלך השואה הנוראה לפני פחות מ80 שנה. גם אז התקיים בעם ישראל הפסוק: “והיו חייך תלאים לך מנגד.. בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר..”. אך מה משמעותה של אזהרה המשתמשת בדימוי של מישוש העיוור. ועוד, מדוע מוסיפה התורה את המילה ב”אפילה” בתיאור מישוש העיוור? והרי העיוור מגשש את דרכו בין ביום ובין בלילה? יש בהחלט מקום לפרשנות המסבירה כי האפילה היא תחושתו הסוביקטיבית של העיוור. עם זאת, ברור כי עיוורון איננו ראיית אפילה או חושך, כפי שמקובל לסבור, אלא העדר מוחלט של גירוי הקשור לראיית המציאות. ניתן לקבל את ההסבר שלפיו הקללה: “והיית ממשש בצהרים”, מתייחסת לאובדן הדרך בקרב המנהיגות וחוסר אונים המוקרן מראשי העם על הציבור כולו. הגמרא מביאה את הסיפור על הסומא ההולך עם אבוקת אש בדרך – “פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפלה וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו. אמרתי לו, בני, אבוקה זו למה לך? אמר לי, כל זמן שאבוקה בידִי, בני אדם רואין אותי ומצילין אותי מן הפחתין ומן הקוצין ומן הברקנין”. האבוקה נועדה לאפשר לעוברים ושבים לכוון את דרכו האובדת של העיוור בשעת לילה. הקללה על המנהיגות היא שלא ימצא מי שיכוון את דרכם האובדת. לא יהיו יועצי חן שיכולים להשיב את הרכבת למסילתה. העדר מנהיגות אחראית וחוסר ביועצים ומכוונים ראויים – הם חלק מכלל האזהרות שבפרשתינו ותופעה זו חוזרת מעת לעת בהיסטוריה המדינית.
