“שניים מקרא” – דעת ומוסר בעזרת שני פסוקים מפרשת השבוע
פרשת כי תצא
1. לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה…” – עטיית ועדיית מלבושים, תכשיטים וסממנים אחרים, המזוהים במפורש עם המין השני, זוהי תופעה עתיקת יומין ומוכרת עוד משחר ההיסטוריה. תופעת הקרוס-דרסינג נזכרת כיום, בשיח הפופולרי המערבי, בהקשר של זהות ומגדר. לעומת זאת, היסוד לאיסור התורה בנושא זה אחר לחלוטין. דיני הצבא והמלחמה, שהחלו בפרשה שעברה, פותחים את פרשת “כי תצא למלחמה… וראית בשביה אשת יפת תאר…” התורה עוסקת בהרחבה, בביעור האלילות והאמונות הטפלות, באיסורי העריות, שפיכות דמים ומניעת עוול וניצול. ישנו קשר נסיבתי בין שלושת האיסורים החמורים, שעליהם נאמר: “ייהרג ובל יעבור”. שפיכות הדם במלחמה גוררת תופעות של פגיעה, ניצול ופורקן יצרים. החייל בשדה הקרב עלול לשכוח את אשת נעוריו ולחשוק באשת אויבו. האונס מוגדר בפרשה כרצח ממש: “כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש – כן הדבר הזה”. איסורי “לא ילבש”, שבפסוק שלנו, מדגימים את הקשר לצלע השלישית במשולש העבירות החמורות. פולחן האלילים של העת העתיקה כלל לבישת בגדים וסממנים אחרים המזוהים במפורש עם המין השני. האלילות ענת ועשתורת היו מולבשות בבגדי חיילים וכלי מלחמה לפני יציאה לקרבות. כיוצא בזה, היו נשים בלבוש גברי משתתפות בטקסים פגאנים שנועדו להרחיק רוחות רעות ולהילחם בתופעות טבע שונות. עוד בימיו, נאבק הרמב”ם בטקס אלילי, שנפוץ גם בקהילה היהודית במצרים, במסגרתו לבשה כלה בגדי גבר ויצאה בחרב שלופה כדי להיאבק ברוח רעה. כללו של דבר, כל הטקסים הנובעים מאמונות טפלות, ראיה בכוכבים ושאר דברי הבל – לא די בהם שהם אלילות ועבודה זרה, אלא, שהם כוללים לעיתים, נפוצות כל כך, ביטויים של תאווה מופרזת ופוגענית. גם כיום, אנו עדים למי שמנצלים את מעמדם החינוכי וסמכותם הרוחנית באופן פוגעני באמצעות אותם אמונות סרק. טקסי ה’קרוס-דרסינג’ לאורך ההיסטוריה כולה נכללו במופעי עוררות ותשוקה, הנפוצות בתרבויות הפורקן וההפקר. וכך מסכם הרמב”ם את הטעם לאיסורי לא ילבש: “ודע שזאת הפעולה, כלומר היות הנשים מתקשטות בתכשיטי האנשים או האנשים בתכשיטי הנשים, פעמים תיעשה לעורר הטבע לזימה… ופעמים ייעשה למינים מעבודת עבודה זרה כמו שהוא מבואר בספרים המחוברים לזה” זו דוגמא נוספת בצורך להבין את הסכנה האורבת מפורקן יצרים במסווה של אמונות שווא.
2. “זכור את אשר עשה לך עמלק…” – פרשתנו מסתיימת ב”פרשת זכור”. קטע זה בתורה, נקרא, במצווה מיוחדת לכך, בשבת שלפני פורים בכל שנה ושנה. עמלק הוא נכדו של עשו, שכנגדו עמד יעקב אבינו בתפילה: “הצילני נא מיד אחי מיד עשו…” עמלק אילץ את עם ישראל, לראשונה בתולדותיו, לארגן צבא ולהילחם בחרב על קיומו, כחודש לאחר שיצא מבית העבדים במצרים. השיטה של אותו עם נוודי היתה לקיים רצף של פיגועים בשולי המחנה: “ויזנב בך כל הנחשלים אחריך”. אותם עמלקים פושטים על העיר צקלג, שובים את הנשים והטף, בשעה שהלוחמים יוצאים להילחם בפלישתים. המן הרשע, מזרע עמלק, ביקש לאבד את כל עם ישראל ללא רחם. מאז קמו עוד רבים ואכזריים שלמדו את האידאולוגיה העמלקית וביקשו למחות את עם ישראל מעל פני תבל. אלא, שהזיכרון ההיסטורי של עמנו קצר, קצר במיוחד. הטלטול בין האומות, ללא עוגן מדיני וצבאי, בגירוש ובפגיעה אכזרית לאורך אלפי שנות קיומנו – איננה ניצבת תדיר בתודעתם של היושבים במדינת ישראל המתחדשת. בשירו “נדר” כותב שלונסקי את השורות הבאות, זמן קצר לאחר שמתבררות זוועות השואה האיומה לפני כ-75 שנה בלבד:
“על דעת עיני שראו את השכול
ועמסו זעקות על ליבי השחוח
על דעת רחמי שהורוני למחול
עד באו ימים שאיימו מלסלוח
נדרתי הנדר לזכור את הכל
לזכור – ודבר לא לשכוח.
דבר לא לשכוח – עד דור עשירי,
עד שוך עלבוני, עד כולם, עד כולם,
עדי יכלו כל שבט מוסרי
קונם אם לריק, יעבור ליל הזעם
קונם אם לבוקר אחזור לסורי
ומאום לא אלמד גם הפעם.”
התורה מכירה בחולשתנו ומצווה “זכור את אשר עשה לך עמלק… לא תשכח”. אך אין הכוונה רק לזכרון המאורעות ההיסטורים. התורה מכוונת לנפילה הערכית, אובדן הזהות והדרך, שאירעו לעם ישראל, חודש אחר צאתו מעבדות לחירות. לאחר שראה את צבא האימפריה שעינתה אותו בחומר ובלבנים שוקע בים סוף ואמר “ה’ ימלוך לעולם ועד”. תוך שבועות אחדים הם הופכים לעם של מתלוננים ובעלי תרעומת. עד שהעם מגיע למצב שבו נאמר: “על נסתם את ה’ לאמר היש ה’ בקרבנו אם אין”. מיד אז כתוב: “ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידם”. חמור משכחת האירועים ההיסטורים היא שכחת ערכי הזהות של עם ישראל, אמונתו ותרבותו. במלחמת עמלק עומד משה על ראש גבעה וידיו מורמות כלפי מעלה. זאת – כדי להזכיר לעם ישראל במהלך המלחמה את הערך העליון שלשמו הם נלחמים ואליו הם חותרים. לא את עמלק אנו מצווים לזכור, אלא את אשר עשה לנו, לתודעתנו ולזהותנו. אלפי שנות שמירה על מורשת אבות ותרבות ערכית שורשית – הולכים ומטשטשים דווקא עם הזכות העצומה בהגעה להתחדשות ישראל בארצו.
כתב: משה משרקי
לזכר חותני ע״ה ר׳ שלום בן משה
