“שניים מקרא” – דעת ומוסר בעזרת שני פסוקים מפרשת השבוע
פרשת ניצבים
1. “אתם נצבים היום כלכם לפני ה’ אלקיכם…” – פרשת השבוע נקראת לרוב בשבת שלפני ראש השנה. משמעויותיו העצומות של ראש השנה, הנקרא “יום הזכרון”, נמצאות בפרשתנו. זהו החלק האחרון בנאומו של גדול הנביאים והמנהיגים, לפני מותו בעבר הירדן, בטרם יותיר את עם ישראל לאלפי שנות מחויבות לברית ולקבלת עול מלכות שמיים. אלא, שהפרשה פותחת בנימה מפויסת מעט. משה מבהיר לעם ישראל, שלמרות הדברים האיומים והקללות שנאמרו בפרשה הקודמת, במידה ויעזבו את דרך הישר – עמידתם של ישראל יציבה וקיימת לדורות. וכך מבאר המדרש: “אמר חזקיה בנו של רבי חייא: למה נסמכה פרשה זו לפרשת קללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר אחת או שתים שנאמר בפרשה זו חוץ מארבעים ותשע שנאמרו בתורת כהנים, מיד הוריקו פניהם ואמרו: מי יכול לעמוד באלו? מיד קרא אותן משה והיה מפייסן… וכך אמר להם משה לישראל: אע”פ שהיסורין הללו באין עליכם, יש לכם עמידה. לכך נאמר: אתם נצבים היום כולכם..” אכן, ניתן להבין את האימה העולה מהגזרות בדברי התוכחה, דברים שאירעו לעמנו במהלך ההיסטוריה במלוא חומרתם. אך נוסח המדרש מעלה אפשרות של הבנה אחרת: עם ישראל נבהל מ”מאה קללות חסר אחת או שתיים”. לעומת המספר המדוייק באשר לגזרות שבברית סיני, שבסוף ספר ויקרא – מ”ט (49) גזרות, הרי שבתוכחה שבפרשה הקודמת אין מצויין מספר מדוייק, לא צ”ח קללות ולא 100. במקום זאת נקט המדרש במילים “מאה חסר אחת או שתיים”. משמע שיש דבר מה חסר כאן, שלא היה חסר בברית בסיני וממנו חששו יותר והוריקו פניהם. בתום דברי הברית בסיני, נאמר: “וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר”. זכרון ברית האבות והארץ חסרות מנוסח הברית שבפרשת ‘כי תבוא’. התוכחה האיומה שכוללת כפול גזרות וקללות – אינה אלה שבגינם נבהלו ישראל והוריקו פניהם. הסיום החד של הברית, ללא איזכור זכרון ברית האבות והארץ, גורמת לחשש מאובדן תקווה. לכן קורא להם משה ומפייסן. דברי הפיוס עומדים על כך ש”אתם”, “כולכם”, “כל איש ישראל” – כולם ניצבים לפני ה’. בראש השנה, במרכז תפילת המוסף נקרא את ברכת “זכרונות”. בתפילה מוזכרים הפסוקים העוסקים בזכרון ברית האבות והארץ, והברכה החותמת את קטע זה בתפילה היא: “ברוך אתה ה’ זוכר הברית”. הקב”ה הוא זוכר הברית. על כל אחד ואחד מכלל עם ישראל העומד ניצב לפני ה’ לשאול : האם גם אנחנו זוכרים את הברית? המחוייבות האישית לברית קודמת לזכרון זכות האבות והארץ.
2. “ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך” – לקראת תום הפרשה הקצרה שלנו, מופיעה באופן מרוכז פרשת התשובה: “ושבת עד ה’ אלקיך…” המושג ‘תשובה’ במובנו האמוני והמסורתי איננו קשור כלל לשימוש הפופולרי במונח ‘תשובה’, כמתן מענה לשאלה כלשהי. משמעות התשובה היא: שיבה לדרך הישר של קבלת עול מלכות שמיים ועזיבת דרך החתחתים של החטא. או אז, קובעת התורה: “ושב ה’ אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים… אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה’ אלקיך ומשם יקחך…”. שיבת עם ישראל לארצו וקיבוץ הגלויות קורת בדורות שלנו לעיננו. בהמשך הכתוב, מעמידה שוב התורה, זה מול זה, את החיים ואת הטוב, מול, את המוות ואת הרע. אלא, שהתורה מוסיפה ציווי: “ובחרת בחיים”. חכמי מחשבת ישראל והוגים אחרים דנו בסוגיית הבחירה של האדם. מחד, קיימת העמדה שהאדם ‘בחירי’. כלומר בעל יכולת הכרעה רצונית חופשית שאותה הוא יכול להוציא לפועל, מבין כמה אפשריות. מאידך, קיימת העמדה, שהדטרמיניזם הקיים בטבע כולו, שלפיו מאורעות המציאות נגזרות מרצף סיבתי הכרחי, כולל גם את האדם, על התנהגויותיו והחלטותיו. הכל מסכימים שהאדם לא בוחר את נוף הולדתו, מינו, המבנה הפיזיולוגי של גופו, המציאות התרבותית וההיסטורית אליה נקלע בעולם, ועוד דברים שהשפעתם מכרעת על רצונו ומה שנקרא ‘בחירה’. על כך אומרת המשנה: “על כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי…” הוגים ומאמינים אחרים סבורים כי הכל בגזירה קדומה ובגורל קבוע מראש לכל אדם. שאלת הבחירה החופשית נותרה לדיון בין אנשי מחשבה, מאמינים ושאינם מאמינים. הסוגיה מתומצתת בדברי רבי עקיבא: “הכל צפוי והרשות נתונה”. בסוף משפט זה ניתן לשים ? או !. מה אם כן, משמעו של הציווי לבחור בחיים? הרי, כל מי שמקבל על עצמו את הציווי ממילא דוחק את רצונו ובחירתו אל מול פני נותן הציווי? מכאן, שהאדם מצווה להתאמץ ולהפוך את ימי חייו לנבחרים, דווקא מתוך קבלת הצו – “כי הוא חייך וארך ימיך”. ‘החיים’ האמורים אינם במובן הביולוגי אלא במובן הערכי והאמוני, וזהו שאנו מבקשים בראש השנה “זוכרנו לחיים”.
כתב: משה משרקי – לזכר חברי אליהו תירוש הכהן ז”ל שהלך לעולמו בשבת שעברה, והיה ממייסדי מישור אדומים ופעיל למען ציבור העיוורים ולקויי הראיה.
