הוראות פתיחה באש אמורות להיות השכפ”צ המשפטי של הלוחמים. הן אמורות להיות קצרות, ברורות, ידועות מראש, ולהעניק לחייל את הביטחון שאם הוא יפעל על פיהן כשהוא יורה על מנת להרוג – הוא יהיה חסין מפני העמדה לדין.
כשאין הוראות פתיחה באש – החיילים יוצאים לשטח ללא שכפ”צ.
וזה המצב כרגע. אין הוראות פתיחה באש. יש מסמכים מסווגים, שמשתנים מזירה לזירה ומתדריך לתדריך. חייל אמור לדעת, כאינסטינקט, איך דורכים נשק, איך חובשים חבר שנפצע, ומתי מבחינה משפטית מותר לו לירות על מנת להרוג. הסרבול ביישום הקיים של הוראות פתיחה באש שולל ממנו את אמצעי ההגנה החיוני הזה.
המשמעות בפועל היא שהפרקליט הצבאי הראשי, שרון אפק, נותן ללוחם שנמצא במצב מסכן חיים את הברירה בין להיות בראל חדריה שמואלי, לבין להיות אלאור אזריה. אין שום מדריך שמבטיח לו את הדרך בסך הכל לחזור הביתה בשלום. כל אירוע יתוחקר בדיעבד על ידי משפטנים תאבי כוח, מנותקים מהשטח, הוזי שלום, מזריקי זכויות אדם. ומול כיתת היורים הזו הלוחמים שלנו חשופים בצריח, ללא שכפ”צ משפטי, ללא הוראות פתיחה באש קצרות וברורות שיגנו עליהם.
לוחם מורתע הוא לוחם חלש. וזה לא משנה אם הוא מורתע ממחבל פישר עם אקדח בתחתונים, או מפרקליט צבאי חמוש בכתב אישום. צבא שמורכב מלוחמים מורתעים הוא צבא חלש, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו צבא חלש.
שרון אפק מסכן את כולנו, מסכן את לוחמינו.
שרון אפק חייב ללכת הביתה עם דרגות קרועות.
