שנת 2018 הייתה נקודת מפנה במאבק לקשירת ידיהם של חיילי צה”ל והיא החלה במרץ אותה שנה עת הופיעו לראשונה צעדות החמאס אל עבר גדר הגבול בעזה. ההפגנות ההמוניות אשר זכו בפי ארגוני הטרור ועושי דבריהם לכינוי “צעדות השיבה” נמלאו אלפי עזתיים, רובם אזרחים חלקם ילדים, שבחסותם התקרבו פעילי טרור בבגדים אזרחיים לגדר הגבול. המתפרעים השתמשו בילדים כמגן אנושי ובחסותם השליכו בקבוקי תבערה ומטעני חבלה לעבר החיילים, לעבור את הגדר ואף לירות לעיתים אל עבר כוחות צה”ל.
כבכול אירוע מאתגר שיש ביכולותו לסכן את מדינת ישראל, והרי צעדות של אלפי עזתיים לא חמושים אל עבר ישראל הן תסריט בעל פוטנציאל אפוקליפטי מבחינתה של ישראל עוד משנות ה-50 של המאה הקודמת, קפצו ארגוני הדה לגיטימציה הפועלים במימון ממשלות זרות והקרן לישראל חדשה על ההזדמנות להסתער קדימה.
בתוך פחות מחודש מן הצעדה הראשונה, עתר ארגון יש דין ביחד עם האגודה לזכויות האזרח, עדאלה, גישה והמוקד להגנת הפרט לבג”ץ, בדרישה לאסור על חיילי צה”ל לירות לעבר המפגינים המתקרבים לגדר (בג”ץ 3003/18) בטענה שאינם מהווים סכנה לחיילי צה”ל.
בג”ץ דחה את העתירה ובתוך שבוע הוגשה עתירה נוספת על ידי ארגון עדאלה בשיתוף הארגון הפלסטיני “אלמיזאן- לזכויות האדם בעזה” נגד הרמטכ”ל והפצ”ר באופן אישי (בג”ץ 3250/18)
הפעם העתירה פרטה את רשימת “הקורבנות” שמצאו את מותם במהלך ההתפרעויות, מבלי לציין את העובדה שחלק נכבד מהם הוגדרו על ידי ארגוני הטרור כפעילים לכל דבר ועניין.
במקביל לעתירות שהוגשו נגד ישראל מבפנים, התפתח גם הלחץ הבינלאומי, לעיתים רבות במעורבות אותם ארגוני שמאל קיצוני ממש.
במאי 2018 הודיעה “מועצת זכויות האדם של האו”ם” על הקמת ועדת חקירה נגד ישראל, בשל העובדה שבהתפרעויות נהרגו מפגיני חמאס. בנובמבר 2018 הגיש ארגון יש דין מסמך לוועדה ברוח העתירה שהגישו לבג”ץ ובדצמבר אף העיד בפניה היועץ המשפטי של הארגון עו”ד מיכאל ספרד.
בפברואר 2019 פרסמה הוועדה את מסקנותיה הראשוניים וקבעה כי ישראל הפרה את החוק הבינלאומי באופן חמור וקראה לפתיחת חקירה פלילית נגד חיילי צה”ל ומדינת ישראל.
וכך עם האוכל בא התיאבון. בדצמבר 2019 הצהירה התובעת של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג פאטו בנסודה כי “השתכנעה שמתבצעים פשעי מלחמה בגדה, בעזה ובמזרח ירושלים, ופנתה לבית הדין כדי שיכריע אם יש לו הסמכות שיפוטית לדון בכך.”
מבחינת ארגון עדאלה שמאז הקמתו חותר לתוצאה שכזו היה מדובר באירוע מכונן של ממש. בתגובה להודעה של התובעת בהאג כתבו:
״אנו סבורים כי בהתחשב בעובדות, אף החלטה אחרת של התובעת בבית הדין הבינלאומי אינה עולה על הדעת ואנו מברכים עליה. עמדתנו היא שלבית הדין הפלילי בהאג יש את סמכות המלאה לשפוט ולהכריע בדבר אחריות פלילית של ישראל בגין עבירות נגד החוק הבינלאומי ועל ביצוע פשעי מלחמה…”
בינואר 2020, כנראה ארגון יש דין איבד את סבלנותו ולכן פרסם קריאה לקהילה הבינלאומית להתערב “כדי להבטיח הגנה לפלסטינים מפני אזרחים ישראלים הפוגעים בהם”, ובפברואר 2021 אכן קבע הרכב שופטים של בית הדין הפלילי בהאג לאחר בחינת בבקשת התובעת הראשית כי יש לבית הדין סמכות חקירה ותביעה לגבי פשעים שבוצעו “במזרח ירושלים, בגדה המערבית וברצועת עזה.” יש דין לא נשאר חייב וכמובן פרסם הודעת ברכה בה הדגיש כי “לנוכח הכשל המתמשך של ישראל לחקור את החשדות בדבר הפרת דיני הלחימה והכיבוש, אין מנוס מחקירה בינלאומית, ולפיכך אנו מקדמים בברכה את החלטת בית הדין.”
באותה העת עלתה האפשרות של הקמת ועדת חקירה נוספת של מועצת זכויות האדם של האו”ם נגד ישראל ובמאי 2021 במהלך דיון מיוחד שקיימה מועצת זכויות האדם לקראת ההצבעה על ההצעה, מסרה סמנכ״לית עדאלה עו״ד סאוסן זהר הודעה מטעם הארגון הקוראת לחברי המועצה לאמץ את ההחלטה ולהקים את וועדת החקירה. עם תבוסתה של ישראל בהצבעה פרסם הארגון הודעת ברכה:
״אנו מברכים על פתיחת חקירה מתמשכת שתבחן את לעומק את הפרות זכויות האדם שמבצעת ממשלת ישראל כלפי פלסטינים משני צידי הקו הירוק. ההרג ההמוני של אוכלוסייה אזרחית בעזה, לצד תקיפת המתפללים באל אקצא, וקידום פשע ההתנחלות בשייח׳ ג׳ראח מחייבים חקירה עצמאית ובלתי תלויה. זו הפעם הראשונה שניתן לוועדה של מועצת זכויות האדם המנדט לבחון את סיבות העומק הן להפרות הללו והן לאלו המתבצעות בתוך ישראל. הדבר יחייב אותה גם לתת את הדעת לקשר העמוק שיש בין העיגון החוקתי של עליונות יהודית בחוק יסוד: הלאום, לבין השימוש שממשלת ישראל עושה ברשויות אכיפת החוק כדי לדכא האזרחים הערבים, וכן את היד החופשית שהיא מעניקה לקבוצות ימין קיצונים לתקוף אותם.״
לאורך כל התקופה הזו עשה הלחץ על צה”ל את שלו ומדיניותו בשטח אכן הוגבלה משמעותית. בהדרגה יותר ויותר “פעילי ריסון” חמושים של ארגון הטרור חמאס הורשו להסתובב בצמוד לגדר והמגמה הכללית הייתה “להכיל” כמה שיותר את האירועים. כאשר כוח של גדוד 13 מחטיבת גולני הוריד “פעיל ריסון” חמוש ביולי 2019, הגדיר דובר צה”ל את התקרית כ”אי הבנה” וחמאס מצידו הבליג נוכח הצטדקותו של הצבא.
בהדרגה הוגדרו מחדש ההנחיות לכוחות הביטחון השוטף, ועורפלו יותר ויותר הוראות הפתיחה באש. השטח שאסור לשהיית פלסטינים במערב הגדר, צומצם מ-300 מטרים ל-100 מטרים תוך החגרות נקודתיות בהן צה”ל מאפשר לעזתים להפגין בצמוד לגדר, גם אם חלק מן המפגינים משליכים מן הגדר בקבוקי תבערה ששרפו ג’יפים צה”ליים.
פחות מחודש לאחר האירוע בו חיילי גולני חיסלו את “פעיל הריסון”, התרחשה היתקלות נוספת לאותו הגדוד. מחבל חמאס חדר לשטח ישראל בלילה וירה לעבר הלוחמים מרובה קלצ’ניקוב. הוא נורה ונהרג במהירות אומנם, אך רק לאחר שהצליח לפצוע בינוני את קצין הסיור. שני לוחמים נוספים נפצעו קל. הגדוד הזניק לאזור כוחות מבעוד מועד בעקבות זיהוי המחבל בידי תצפיתניות הגזרה, אך צה”ל חונך לחשוב במונחים חדשים כגון “אויבים אפשריים” שהם שונים מ- “אויבים מידיים” ולכן לא כל אירוע של “פרש טורקי” (חדירת גדר הגבול) הוא בהכרח פוטנציאל להיתקלות עם אויב מידי, אלא אולי רק “אויב אפשרי”.
הרבה תהיות עולות כאשר חושבים על מסך העשן הזה שמקיף את חיילי צה”ל במימון אירופאי ובאמצעות ארגוני טרור ותעמולה המבקשים לנצל את חולשתה של מדינת ישראל בהפעלתה את חייליה. בטח בהקשר של המסתערב הלוחם בראל אחיה בן ניצה שמואלי הי”ד, שנורה מטווח אפס על ידי מחבל חמוש שהגיע בחסות אויבים אפשריים אל הגדר ב21 באוגוסט 2021.
תחקיר צה”ל בעקבות הירי אף העלה שכמה דקות לפני ירי המחבל דרך חרך הגדר, צלף צה”ל אחר ביחידה נאלץ להשתמש באקדחו שלו כדי לירות מטווח אפס על מחבל אחר שניסה לחטוף את נשקו ובכך סיכל את האיום האפשרי או המיידי. תלוי את מי שואלים.
המאמר פורסם לראשונה באתר מידה