“שניים מקרא” – דעת ומוסר בעזרת שני פסוקים מפרשת השבוע
פרשת וילך
1.”בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וה’ אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה” – פרשתנו הקצרה ביותר, סבה סביב יום חייו האחרון של גדול הנביאים והמנהיגים, הדמות המשפיעה ביותר בתולדות האדם – משה רבינו ע”ה. מי שבמשך ארבעים שנות הנהגתו, קרא אליו את שבטי ישראל, עמד בראשם והוביל את המסע מארץ העבדות לעבר החירות – הולך בין שבטי ישראל להודיע את המסרים האחרונים לפני מותו. ספרות חז”ל מלאה בדברי מדרש ואגדה אודות תפילותיו ותחינותיו של משה, בבקשה למנוע את גזירת החידלון והמוות. דבר המשותף לכל צאצאיו של אדם, שנאמר לו: “כי מעפר אתה ואל עפר תשוב”. יותר ממה שמלמדים המדרשים הרבים על התמודדתו של משה רבינו עם הידיעה על סיום חייו במדבר – אנו יכולים ללמוד מהם על ההתמודדות האישית, של כל אדם, המבקש בימים אלה: “זוכרנו לחיים מלך חפץ בחיים”. משה יודע, שלא יעבור את הירדן. אותו קו פרשת המים המפרידה בין המדבר והנדודים לארץ זבת החלב והדבש, למנוחה ולנחלה. מהמסע החינוכי והוראת דרך ה’ לעמו ועד ליישום בשטח בתוככי ארץ ישראל. יתר על כן, הוא מקבל בנבואה כי עם ישראל יעזוב, כמה פעמים, במהלך ההיסטוריה את דרך התורה: “כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון… הן בעודני חי עמכם היום ממרים היתם עם ה’ ואף כי אחרי מותי”. המחנך יודע כי הצלחת דרכו החינוכית איננה נמדדת בשעת החינוך אלא שנים רבות קדימה. אלפי שנות אמונה, גם בשעות הקשות בתולדות עמנו נשמרה תורת משה והשפיעה על האנושות כולה ובכלל זה דתות אחרות. אחד מהמדרשים הרבים יכול ללמדנו, בימים אלה, על היחס בין האדם לזולתו, ותחושות הקמאיות הנמצאות בליבו של כל אדם המבקש לערוך חשבון נפש, לפני יום הכיפורים. משה מעלה הצעה לפיה: הוא יישאר בחיים, בעולם הזה, לצד ההיסטוריה. בשעה, שיהושע יקבל מידיו את מוסרות השלטון. “אמר לפניו: רבש”ע! יטול יהושע ארכי (מנהיגות) שלי ואהא חי. אמר הקב”ה: עשה לו כדרך שהוא עושה לך. מיד השכים משה והלך לביתו של יהושע. נתיירא יהושע. ואמר משה: ר’! בוא אצלי! יצאו להלוך. הלך משה לשמאלו של יהושע. נכנסו לאהל מועד. ירד עמוד הענן והפסיק ביניהם. משנסתלק עמוד הענן הלך משה אצל יהושע ואמר: מה אמר לך הדיבור? א”ל יהושע: כשהיה הדיבור נגלה עליך, יודע הייתי מה מדבר עמך. אותה שעה צעק משה ואמר: מאה מיתות ולא קנאה אחת!”. המדרש מלמד כי הקנאה טבועה באדם, ללא קשר למעלתו הרוחנית. ברור כי במקרה זה אין מדובר בקנאה חומרית או בתאוות כבוד ושלטון אלא בתודעת שליחות נבואית שכוללת את שמיעת דבר ה’ והבאתו לפני ישראל.
2. “הקהל את העם האנשים והנשים והטף…” לפני למעלה משבעים שנה, עם שובו של עם ישראל לארצו, התחדשה המסורת לקיים אירוע בכותל המערבי, זכר למצוות הקהל. בתום שנת השמיטה, בחג הסוכות, היו מתכנסים עם ישראל במקדש, לשמוע, מפי המלך, קטעים נבחרים מספר דברים. המושג ‘הקהל’ שמור למעמד אחר שמצויין בתורה והוא מעמד הר סיני: “הקהל לי את העם ואשמעם את דברי”. הקבלה המחודשת של התורה במעמד כלל ישראל, בקריאה קולית של התורה – כמוה כמעמד ברית סיני. במצווה זו יש מסר חינוכי עצום, באשר לחינוך לגיל הרך. התורה מצווה גם על הטף, ילדים רכים ביותר, שיגיעו למעמד קריאת התורה במקדש. כך מספר התלמוד, באשר לציווי זה: “תנו רבנן: מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר (בן) חסמא שהלכו להקביל פני ר’ יהושע בפקיעין.
אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין! אמר להם: אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש; שבת של מי היתה? – שבת של ר’ אלעזר בן עזריה היתה. ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו: בפרשת הקהל. ומה דרש בה? – הקהל את העם האנשים והנשים והטף אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן.
אמר להם: מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני?”. הבאת הטף, הילדים הרכים, למעמד מיוחד המתרחש פעם בשבע שנים, נועדה לתת שכר למביאהם. המעשה החינוכי המוטבע בליבו של הילד, מתוך אוסף של חוויות ומראות, הוא זה שמאפשר לאחר מכן ללמד את התורה כולה. כל סדר ליל פסח, המנהגים בליל ראש השנה ועוד, נועדו לעורר שאלה, תהיה וחוויה אצל הילדים – חוויה שתעצב את תודעתם האמונית לעתיד לבוא. אותו ר’ יהושוע בן חנינה היה מובא על ידי אימו בעודו בעריסה לשמוע את דברי החכמים בבית המדרש. לימים, נתמנה להיות אב בית הדין של כלל ישראל. הוא היה מתלמידי רבן יוחנן בן זכאי ששיבח אותו במילים: ‘אשרי יולדתו’. התלמוד מספר על נכד שנולד לשמאי הזקן בחג הסוכות. גדול הדור, סידר סכך וערך סוכה קטנה לתינוק, שאינו בגדר חייב בשום מצווה. פעולות אלה מתמידות את המאמץ החינוכי מצד ההורה, ומעצבות תודעה שורשית ערכית מינקות. הגם, שגיל החיוב במצוות מוגדר, עדיין אמרו חכמינו: “תנו רבנן: קטן היודע לנענע – חייב בלולב; להתעטף – חייב בציצית; לשמור תפילין – אביו לוקח לו תפילין; יודע לדבר – אביו לומדו תורה וקריאת שמע”. מצוות ההקהל מדגימה באופן ברור, כי למרות שיש גיל לחיוב במצוות, אזי, אין גיל מוקדם לחינוך. בוודאי, בימים אלה של חגים וזמנים, תפילות והתכנסויות, אין לראות בטף גורם מפריע ומטריח, אלא, יעד מרכזי לעצם קיומה של המצווה.
