צועדים עבור הלוחמים

יש בחיים הזדמנויות מאד מעטות לאדם הפרטי לקום מהספה בסלון ולהשתתף במהלכים שיכולים להשפיע באמת על סדר היום הציבורי. בד”כ מדובר על נקודות פנה, קו פרשת מים שנוצר מאירוע או רצף אירועים מכוננים, לעיתים טראגיים.

אירוע כזה הוא מותו של יקירנו בראל חדריה שמואלי הי”ד שנפל (יש שיאמרו נרצח) בפעילות מבצעית בגדר הגבול עם רצועת עזה. אירוע שהיה כה מחריד דווקא משום הקלות שבה הוא התרחש, התיעוד המפורט והישיר שהיה לו וחוסר האונים הנוראי שנשקף ממנו.

התמונה של אותו מלאך חבלה מתועב מניף את האקדח לחרך הירי בחומה שבו עמד בראל ז”ל, שניות ספורות לאחר מאבק מר על נשקו האישי של הלוחם מול המון זועם, תישאר כנראה צרובה בתודעה הלאומית ביחד עם תמונות נוראיות נוספות מהעת האחרונה.

השניות הללו נצרבו והבהירו באופן מוחץ את כל מה שרע בתפיסת המוסר המעוותת של מערכת הביטחון הישראלית. לוחמים ספורים, עם הוראות פתיחה באש בלתי אפשריות, מסתתרים מאחורי חומות, מול מאות ערבים זועמים אשר חלקם (באופן לא מפתיע בכלל) התבררו כחמושים.

תרחיש שכזה, שהוא הכל חוץ ממוסרי והגיוני, התאפשר אך ורק בזכות קונספציית “המוסריות” של מערכת הביטחון וההנהגה הישראלית, שזחלה אל מוחם הקודח באמצעות אינספור קמפיינים של שמאל רדיקלי מבית ומחוץ. ואשר בגללה שילמו חיילים ואזרחים כה רבים בחייהם.

איש אינו חושב שהדרג הבכיר מנסה לסכן בכוונה את חיילי צה”ל ומפקדיו בשטח, אבל ההחלטות שמתקבלות משיקולים זרים של יחסים בינלאומיים ו”מה יגיד העולם” גורמת בפועל לחיילים להפוך לחילים במשחק מכור מראש וכמעט בלתי אפשרי.

אבל עכשיו, כשהתמונה התבררה מעל לכל ספק, כשהתיעוד הנורא הגיע לעינינו בערוצי התקשורת וברשתות החברתיות, לא ניתן להסתיר אותה עוד. אלפי אימהות ואבות, לוחמי מילואים בעבר ובהווה, לא יכלו להירדם בלילה לאחר שצפו בו. בשבועות שחלפו מאז הם יוצאים אט אט אך בהתמדה לרחובות. תחילה סמוך לגבול עזה וכעת סביב חומות מחנה הקריה.

ואתם שקוראים את השורות הללו, צריכים להצטרף. לא רק בשביל בראל היקר שנקטף מאיתנו בדמי ימיו וגם לא רק בשביל המשפחה שכאבה לא יחלוף לעולם – אלא עבורכם, עבור בניכם ובנותיכם, נשיכם ובעליכן, אחיכם ואחיותיכם. צמרת צה”ל ומערכת הביטחון הישראלית צריכים להבין שהדם שלהם, הדם של כולנו אינו הפקר.

וכעת זו ההזדמנות שלכם להצטרף למאבק הקדוש הזה. בשבוע הבא ביום ראשון בשעה 18:00 נתכנס כולנו מול מחנה הקריה ונזעק את זעקת הלוחמים והלוחמות, הבנים והבנות של כולנו. אחרת, איך נוכל להסתכל על עצמנו במראה, אם וכאשר יקרה אירוע נורא שכזה פעם נוספת, שיכל להימנע באמצעות ירי נחוש והנחיות ברורות?

 

Print Friendly, PDF & Email