שִיח זכויות האדם: קידמה וגם נסיגה

 

 א

מאז הצהרת זכויות האדם והאזרח בת 17 הסעיפים, בצרפת 1789, התקבעה בעולם המערבי ההכרה שכל בני אדם נולדים חופשיים ושווי זכויות באֵין לפלוני עדיפות על אלמוני. לכל האזרחים מובטחת:  חירות, רכוש, ביטחון, זכות התנגדות לדיכוי. חופש דת, חופש ביטוי ועוד. ההצהרה שוללת שלטון מעמדי, מלוכני, אוליגרכי, כנסייתי, לאמור, האדם הפרטי הנו אוטונומי לבחור את אורחות חייו. התאגדות חופשית של אנשים דומים מהווה אומה אשר כל פרט ממנה  שווה בזכויותיו לרעהו בן הלאום, והם בוחרים את נציגיהם לשלטון לניהול ענייניהם. בתמצית;  מכאן ואילך ניער העולם המערבי מעל כתפיו כל סמכות חיצונית  [ אנושית או אלוהית ]  והריבונות ניתנה לאדם הפרטי ולאומה הפרטית. דברי טעם כלולים בהצהרה זו וגם נימה של בגרות ונטילת אחריות עולה ממנה, אך המתבונן יבחין מיד בהיבטים הבעייתיים, כדלקמן.

משבֵי רוח האדם המערבי הובילו אותו בחלוף השנים, לשיח זכויות גובר והולך והוא מסתייג  מתפיסות ושיטות מוחלטות הכופות את עצמן על האדם והאומה. לא מדובר בפתיחוּת ובביקורתיות משוכללת גרידא, אלא מדובר בהתבססות של עיקרון-על, מודרני ולאחר מכן פוסט מודרני. ולפיו, רעיונות ושיטות, דעות ועמדות, אין ולא תהיה בהן וודאות. ולא זו בלבד אלא שכּל העמדות נתפסו כשוות בערכן ואין יתרון לאחת על חברתה, וזאת גם כשמדובר בסוגיות מוסר ומשפט וסכסוכים בין קבוצות ועמים, דתות ופילוסופיות חיים. מושג ה’אמת’ איבד אפוא את זהותו ומהותו והפך לענין סובייקטיבי.

כתפיו של האדם המערבי נהיו רגישוֹת לכל משא והאמת עליו למעמסה. מעכשיו הוא בן חורין ופטור מהמשקל, שרעיון יצוק ואמת מוחלטת עשויים להטיל עליו. כיוצא בזה קבוצות ואומות, הן אינן כפופות לשיטות כלשהן והמסורת אינה מחייבת.

התנערות גורפת זו, מכל חובה ערכית או מוסרית, המשאירה בידי האדם את החירות לבחור ולאמץ מתוך שוק השיטות המגוונות, את התורה החביבה בעיניו, אם בכלל – מזכירה את מאפייני גיל ההתבגרות, תקופה בה בולט או שולט הצורך למרוד ולהתנער.

 

ב

אבל הסיפור לא תם. החיים עצמם הרי מזמנים בתדירות מרובה לכל איש- ואשה נערה ונער- צומת החלטה בין מספר אפשריות, ועליו לקבל החלטות תוך הפעלת משמעת עצמית, בכדי לנהל נכונה את חייו. המדובר בעניינים שבינך לעצמך כשאיש לא כופה אותך מבחוץ, אתה בפני עצמך נדרש לבחוֹר בין היגררות אחרי הנאה, מצד אחד, לכיבוש ומשמעת עצמית, מצד שני. כך בסגנון הנהיגה בכבישים  ובבדיקת הרכב. כך בהתנהלות על פי המלצות הרפואה,  מול העדפת התנהגות מזלזלת ומופקרת, ובדומה נאמנות וחברות אמת מול רמיסת הקרובים אליך או התעלמות מהם בשל העדפותיך הקטנות, וכו’.

ולפעמים הבחירה היא בין שתי אפשרויות ראויות, רק שאי אפשר לממֵש במציאות הריאלית את שתיהן.  המבוגר מקבל זאת, אך גיל הילדות מתאפיין ומצטיין בקשיי הילד לשים מעצור לעצמו. הילד, וכן המתבגר המתחיל, מתפתל ומתקשה להפעיל  משמעת עצמית אפילו בעניינים שהשלכותיהם המזיקות ברורות לו. באופן בסיסי הוא רואה  בַּדרישה לכבוש את רצונו  –  כפייה עויֶנת המסכלת את ביטוי ה’אני’ שלו,  כי רצונותיו שלו בהווה הקצר, הן כל עולמו.

לאור ניתוח דברים זה, יש לתהות האִם התהליך ההיסטורי של העצמת זכויות האדם, כולל לא התפתחות חיובית בלבד, כי אם גם את נסיגתה של חברה בוגרת יחסית –  נסיגה לגיל ההתבגרות ואולי לגיל הילדות!   השאיפה והמאמץ המערבי דמוקרטי, לתת פתחון פה ומעמד לכל שיטה ודעה, תוך פריקת העול שמטילות עלינו תפיסות מוחלטות, עשויים להוות תמונת מראָה  לנפשו של ילד הבהול למלא את רצונותיו ותאוותיו כולן. פעמים רבות הוא אמנם מרוכז זמן ניכר בעיסוק יחיד הלוכד את ליבו – אך זאת מפני שכך הוא רוצה בהווה, ולא מכוחו של אילוץ ערכי, מוסרי או הגיוני. חובה חיצונית ממין זה מאיימת על חווייתו הקיומית הבסיסית.

                                                                  

ג

דמות הילד  נתנה אותותיה  גם באימוץ שיטת הממשל הדמוקרטית אשר הפקידה את מינוי מנהיגי הלאום בידי כל אחד ואחת, ומחזיק השרביט נבחר על פי קולותיהם של רוב הבוחרים, וחוקי המדינה מוכרעים על פי הרוב בפרלמנט. אולם כאן צמח קונפליקט;  החשש מעריצות הרוב, דהיינו החשש מקיפוח קבוצות המיעוט באוכלוסיה. בנושא זה, תביעות השכם והערב לבג”ץ  משמשות ביטוי חריף ושכיח, לאידיאל המבקש למזער את שלטון הרוב על המיעוט, בכדי שעד כמה שניתן תחיה כל קבוצה – וכל אדם – על פי רצונותיה ועמדותיה שלה.

פסקי בג”ץ מתהדרים בדאגה מופלגת למיעוט ובסעד לאזרח הפרטי מול מדינתו, מכוח התפיסה השוויונית המתמקדת בנתינת סעד למיעוטים, לחלשים ולחריגים. שורשה של  גישה זו לענ”ד, הוא בכך  שהַגבלת המיעוט מפני כוחו של הרוב,  היא כנ”ל תמונת מראה לכיפוף הרצון הצר מפני כוחה של הראִיה הכוללת, באדם הפרטי. אין אפוא סיבה להיות מופתע מכך שפסיקות שופטי בג”ץ עם היותן מנוסחות בארשת רצינות תהומית,  מסבכות בפועל את חוקי המדינה ותקנותיה ומשבשות קשות מהלך החיים התקין, וסופן שיביאו במישור המדינתי לפלונטר תיפקודי, לאנרכיה ולשיתוק .

 

                                                                  ד.

מדינה שראש ולב לה, נוהגת התחשבות במדינות אחרות וכן פתוחה לתפיסות אוניברסליות שונות, אבל הן טפלות לקיומה שלה שהוא עיקר עניינה. אולם בג”ץ בְּשֶל תפיסתו המעצימה את ערכו של הטפל, משדר אובייקטיביות [במקרה הטוב..] בסוגיית הסכסוך הערבי ישראלי, ומעצים גם כן  עקרונות ‘אוניברסליים’ שונים, למימדים המאיימים צעד אחר צעד על ביטחונה של ישראל, על יציבותה ועל יהודיותה.

שופטי בג”ץ עוטי גלימות ועוטי חשיבות עליונה, הנם לכאורה מעמיקי דעת וכובשֵי יצרם. אולם כאשר הם הולכים בדרך לא דרך, הם לטעמי צינור רשמי לבועת אויר ילדותית, המציפה את האטמוספרה הציבורית במשפטיזציה המעצבת את חיינו לכדי גיהנֹם פוסט מודרני. כאן ניכרת הנסיגה ברוח האדם אשר את קוויה שרטטנו, ואשר חברי כנסת ליברליים תורמים אף הם להאצת נזקיה.  ללמדך, קורא נעים; מושג ה’נאורוּת’ אינו יכול לשמש אבקת קסמים לכיבוס כל כתם.

 

 

 

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email