סוף העולם שמאלה

בשבועות האחרונים אנו עדים כמעט בכל יום לפרסומים על התנהגות שערורייתית של חברי הממשלה והקואליציה: כניעה ללחצים אמריקנים בעניין המערכה מול איראן, חוסר תיאום מהותי בעניין פתיחת הקונסוליה הפלסטינית ברחוב אגרון, פינוי הישוב אביתר ומנגד אישורי בנייה שערורייתיים לפלסטינים בשטחי C, העברת משאבי מים לממלכת ירדן תמורת יחסי ציבור ולאחרונה גם חבר קואליציה שהחליט לשלוח תכתובות דואר אלקטרוני לחברי פרלמנט באירופה על מנת שיפעילו “לחץ משמעותי” על מדינת ישראל”.

אילו היה מדובר על ממשלת שמאל גרידא, שנבחרה על ידי הציבור לקדם את האג’נדה הזאת, הרי שלא היה על מה להתלונן, אנו חיים בדמוקרטיה ואת רצון העם יש לכבד. אלא שהממשלה הנוכחית נבחרה כממשלת מרכז המשלבת באופן מוצהר את “כל” הפלגים של הציבור בישראל (פרט כמובן לאותו הציבור שתומך בבנימין נתניהו, שהוא על פי צו השעה, מונע משנאה, שיסוי ואינו מגיע “מהמקומות הנכונים”).

כך למשל, הבטיחו לציבור, שאמנם מפלגת ‘מרצ’ ו’העבודה’ חברות בממשלה ומייצגות את השמאל ומפלגת ‘רע”ם’ מייצגת את הציבור הערבי, אבל מולן מתייצבות מפלגות ימין לכאורה כמו ‘תקווה חדשה’, ‘ימינה’ ו’ישראל ביתנו’ שאמורות לאזן אותן. למותר לציין כי ‘יש עתיד’ ו’כחול-לבן’ הוצגו כמפלגות שאמנם אינן ימין אבל גם אינן שמאל.

כלומר, גם הציבור שאינו נמנה עם דורשי שלומם של מנסור עבאס, ניצן הורוביץ ומירב מיכאלי ופותו על מנת להצביע למפלגות “הימין” שהוזכרו לעיל, אמורים למצוא את מקומם במהלכי הממשלה. אבל משום מה, שום מהלך לאומי אמיתי, שלא לדבר על ימני, בוצע אפילו בטעות או כבדרך אגב. נדמה שרק השמאל הישראלי מצליח לקבל ייצוג באופן שאינו הולם בשום צורה את חלקו באוכלוסייה.

ההסבר היחיד שניתן להעלות על הדעת, פרט לתאוריות המחשיבות את נפתלי בנט, איילת שקט, גדעון סער ואביגדור ליברמן לאנשי שמאל בארון, הוא שבעוד שמפלגות השמאל מוותרות בעיקר על האגו שלהן בחלוקת התיקים הבכירים בתמורה לקידום אג’נדות שמאל, דמי הכופר שמשלמות מפלגות “הימין” בממשלה הנוכחית נועדו לאפשר את עצם קיום הממשלה והרחקת נתניהו.

האמת העצובה היא שדווקא בעלי התיקים הבכירים יותר בממשלה (רה”מ, משפטים, אוצר, פנים), ואלו שלכאורה אמורים למשל בה, נמצאים בעמדה החלשה ביותר בקואליציה. עבורם עצם קיום הממשלה הוא בבחינת יצר הישרדות. שם בחוץ ממתין לו נתניהו שרק הולך ומתחזק בסקרים, ואילו הם, שמיום ליום מוותרים על ערכים, מוצאים את עצמם מגרדים את אחוז החסימה.

את הלך הרוח הזה, רואים הן בחקיקה והן בפעולות ובפרסומים שהובאו בתחילת מאמר. בעוד שמפלגות השמאל שומרות על כוחן באופן יחסי ודואגות להציג לציבור הבוחרים שלהן מהלכים קונקרטיים לשינוי פני המדינה, מפלגות “הימין” נעות באי נוחות ניכרת לעין ועושות כל מה שניתן על מנת להחזיק את החבילה המעוותת על כנה. ואת הקרדיט היקר שניתן להן על מנת להעביר חקיקה הן מבזבזות על מהלכים פרסונליים שמכוונים להסיר את “איום נתניהו” מעל השולחן, ולעזאזל המדינה.

הציבור הישראלי, שעייף ממחאות, הפגנות ובעיקר ממערכות בחירות, מתוסכל מאד מהמצב הנוכחי ומצביע על כך כרגע רק בסקרים שמתפרסמים מעת לעת ומעידים על שפל חסר תקדים למפלגות השלטון. אבל הסקרים הללו, לפחות לעת עתה אינם משנים דבר, להיפך, הם גורמים לנציגות הפסאודו-ימין בממשלה להתבצר עוד יותר בכיסאם ולאפשר ויתורים מפליגים יותר ויותר, העיקר שיישארו על הכיסא.

הדרך היחידה למנוע את מה שעוד צפוי לנו בהמשך, היא להבהיר לחברי הממשלה שאת המחיר על מעשיהם המופקרים הם ישלמו כאן ועכשיו, ולא בבחירות הבאות. רק כך ניתן יהיה להבהיר מעל לכל ספק שהמצב בסקרים אינו רק אופנה חולפת שיש תקווה שתחלוף, ובנוסף שנחצים כאן קוים אדומים שלא ניתן לעבור עליהם בשתיקה.

כלומר, אם הציבור לא יתעשת, יצא לרחובות ויעמוד על הרגליים האחוריות בתקופה הקרובה מאד, מול מה שנראה כמו מכירת החיסול של כל הישגי המחנה הלאומי, כנראה שכבר לא יישאר מה להציל עד לבחירות הבאות.

 

Print Friendly, PDF & Email