הארץ נשחתה? לא בטוח

בקצב מסחרר מתבשרים אנו שהנה נלכדו בפלילים: פסיכולוג ערמומי ומרצה תאוותני, חבר כנסת וחבר בית הכנסת, ראש עיר  ובנקאי מזהיר, עורך דין מהולל  וגם שופט-על, רב מפורסם ורב ניצב,  נשיא בעמךָ וראש ממשלה שידו בכיסך – ואתה תוהה ומהרהר, מה היקף התופעה ומהי משמעותה האמיתית.

 

בצפירות תקשורת עולות ויורדות, נערמת והולכת רשימת הנחשדים וחלק מהם אף מורשע בדין.  האם כל אֵלו אינם מעידים כ’מאה עדי מדינה’ שהארץ נשחתה, שהמדינה מושחתת?

גם סתם אזרחים שחרגו מן השורה  נתפסים בשכיחות רבה,  בענייני כספים או באלימות פיזית, מילולית ומינית.

 

מאידך יש לזכור ולהזכיר שהמדיה התקשורתית נֵיחנה בדחף אדיר וכישרון מופלג, לצבוע בצבעים רעשניים ודרמטיים את סיפורו של כל אחד מהחשודים או המעורבים בפלילים, ולהצניע את הנסיבות המקלות, כמו גם את הידיעות על זיכויָים החלקי או המלא. כך  תופחות להן תופעות שליליות, למימדים אגדיים. לפיכך בהנחה – המפוקפקת – שהמציאות החברתית משתקפת במידה משוערת, בעיתונות הכתובה והאלקטרונית,  יש עניין לברר האם מוסריותו של הציבור הישראלי אכן התמוטטה פלאים.

 

את התשובה המורכבת נחלק לסעיפים:

א.   במה שנוגע להוצאת כספים בעורמה מהקופה הציבורית. משעה שנודע ברבים שאזרחים לא מעטים מרשים לעצמם  ‘לעבוד בשחור’ פה ושם,  ולהעלים מס  ולשאוב כספי ציבור באמתלאות שונות, אומר היחיד לעצמו “תופעה זו פירושה הוא שמתהווה מעין הסכם חברתי בלתי כתוב, שרובנוּ הגדול לוקח מעט או הרבה מהקופה הגדולה השייכת לכלל העֵדה,  ומדוע רק לי אסור לקחת את חלקי?”.  סנגוריה מפולפלת זו הינָה פסולה, אך משמעותה היא שההמונים המצטרפים ל’חגיגה’, אינם דווקא אנשים מושחתים באופיים, אלא כהולכים בקו שהפך לנורמה רציונלית למחצה.

 

אף יותר מכך; ישנם המרשים לעצמם להונות ולרמות אזרחים פרטיים מכוח הלך מחשבה כזה: “מאחר שפשטה התופעה של כסף שחור וכיוצא בכך, אין פגם שנוציא אנו בדרכים מחוכמות את הממון מידי אלה שהתעשרו בסכומי עתק ושלא בצדק מכספי אוצר המדינה, שהיא מדינתנו שלנו”,  משהו בסגנון ‘הגונב מן הגנב’. אף כאן מלַווה קורטוב תחושה של צדק, את מעשי ההונאה האסורים.

 

ב. מערכות המשפט בישראל פועלות ע”פ חוקי הכנסת הנחקקים ברוחו של בג”צ אשר ‘אלהי השיוויון’

הוא אלוהיו, והוא ה’מולֶך’ האופנתי. חוקים רבים – וכן גובה וסוג  הענישה –  נוגדים שיקולים ענייניים חשובים ואמיתיים, שמוקרבים קרבן בכדי  לרַצות  את עיקרון השיוויון, “שלא יֵראה החוק כהעדפה של אדם או מגזר כלשהו”. כיוצא בכך, שופעים חוקי הכנסת איסורים דקדקניים מופלגים, “למען לא ימצֵא בהתנהלות מסוימת, ניגוד עניינים, וגם לא יֵראה הדבר כאפשרות וכחשד”. צדקנות מופלגת זו היא פריָה של  התקופה המודרנית, ורוחו הגבית של בג”צ דוחפת אף היא בכיוון הזה. הרוחות והשדים הללו, הולידו ‘משפטיזציה’ של כללי הצדק, הוה אומר תסמונת חקיקה כפייתית יבשה שלא פעם מתרחקת מהחיים ומצורכי היחיד והכלל.

 

משום כך, מערכת המשפט ופסקי הדין וגזרי הדין היוצאים מפיה, מאבדים מכוחם, ואמון הציבור בהם ובמכלול דיניהם דוהר כלפי מטה, ובאים האזרחים בעלי הראש הבריא, לידי זלזול עמוק בחוקים ובתקנות.

 

על רקע זה צצים ועולים עורכי דין ופרקליטים חריפי מוח ועזי פנים, המבקשים להעביר את רוע גזר דינם של לקוחותיהם, בשיטות הערמה מפותלות, ככתוב (שמואל ב, כב) “עִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל”. כל הללו מאמינים במעט או הרבה שהם בכישרונם המחודד, משיבים את הצדק על מכונו, ואת הכסף – או החופש והשלווה במקרים אחרים – לבעליו הנגזלים.

 

ג.    עם פרסומם הנשנה ונשלָש של מופללים ונחשדים, מלוּוה בציורים עסיסיים, מחלחל טיפין טיפין העסיס הזה  ללבו של האדם הפשוט. הוא מתפתה להאמין כי החטאים, העוונות, ונטיות הנפש המעוררות אותן, הן במישור הכספי, הן במישור אלימות פיזית, מילולית או סקסואלית – אינן בגדר התנהגות קשה, סוטה ופושעת, אלא מרכיב די שגרתי בטבעו של אדם. הבריות סחות לעצמן מתוך הרגשה סלחנית: “השמים לא יפלו והארץ לא תבלע אותי, אם נטיתי מחוץ לדרך הישר. שגיתי, נסחפתי, וזה לא ממש נורא. מעכשיו אשתדל כראוי..”. שוב כמו בשני הסעיפים הקודמים אותו, הפִּרצה הערכית קוראת לגנב, היא מגרה ומזמינה גם את מי שהעיסוק הקרימינלי אינו תחביבו.

 

שרטטנו את קוויהם של שלושה לימודי זכות על הציבור כציבור, ע”י שהצבענו על הדפוס של היגררות רבים בעקבות המעטים שפורסמו מעשיהם בכלי התקשורת. כמובן מי שנפגע, אינו יכול להתנחם בכך, אך לא בזה  ממוקד מאמרנו.

 

על כל פנים, הקביעה, שהשחיתות חדרה לנפש העם, ללבב פנימה –  היא קביעה ואמירה פזיזה שאין לה על מה שתסמוך,  ובוודאי שאין מקום להיתפס לייאוש.

 

קצרה יריעתנו מלציין לימודי זכות נוספים. ובכל מקרה שכיחים בקרבנוּ אנשים ונשים הגונים למופת ובעלי נפש מצוחצחת. כל שכן ובפרט שאנו פוגשים ארגוני חסד לאלפים בעִתות שלום, ובעת מלחמה התגייסות לגמילות חסד שבגופם, ואף  בנפשם הי”ד.  פעולות הטבה, חסד ורחמים בהיקפים כה גדולים, מלמדים שהעוונות והפשעים אינם בדרך כלל תוצר של אישיות שפלה ומושחתת. עם זאת, תהליכים כמו אלה עלולים להשתקע ולהעמיק אם לא מטפלים בהם ביד חינוכית רמה.

 

ונסיים בעיקרון חשוב המוטל על כתפי משרד החינוך, והרבה יש מה לשפר בעניינוּ. העיקרון הוא: חברה ומדינה נמדדות לא במעשים בלבד, כי אם בדמות האדם האידיאלית המרחפת בשמי רוחה.

 

Print Friendly, PDF & Email