“ומה אתם עשיתם בשביל מדינה?”

“ומה אתם עשיתם בשביל מדינה?” משפט זה שהיה שגור בפיו של ח”כ שמואל פלאטו שרון ז”ל בהתריסו כלפי מלעיזיו בכנסת, במבטא צרפתי כבד עם שיבוש לשוני מובנה שהיו לסימן ההיכר הבולט שלו, הפך למטבע לשון ישראלי מוכר שיש לחזור ולהשתמש בו בהקשרים שונים.

גם בעת הזו לא נס ליחה של השאלה וראוי כי תישאל היא כל אימת שבאים מלעיזים שונים ותוקפים את המדינה, מוסדותיה ומשרתיה הנאמנים.

כך לדוגמא ראוי לשאול את השאלה “ומה אתם עשיתם בשביל מדינה” בכל הזדמנות וראיון פומבי בו מככבים חברי הכנסת הערבים, המשתלחים במשטרת ישראל נוכח התגברות האלימות והפשיעה ביישובי הערבים והמעורבים.

טוב לשאול את המנהיגים הערבים, התוקפים מילולית את המשטרה על אזלת ידה לכאורה, מה חלקם בחינוך, השפעה חיובית ומניעת העבריינות והפשיעה? מדוע אין הם מעודדים את גיוסם של הצעירים והצעירות הערבים לשירות במשטרה, במג”ב ובמשמר האזרחי?

מדוע אין הם מטיפים לסיוע ולשיתוף פעולה מלא של אזרחים ערבים ככלל ועדים לפשיעה בפרט, עם חקירות המשטרה, אלא להיפך- מקשים הם על עבודתה ומגלים אמפתיה לאותם פושעים ומחבלים שאת השוטרים תוקפים וברכוש המשטרה מחבלים.

ראוי לשאול את אותם מנהיגים ערבים כיצד בחוצפתם מעיזים הם להסתובב בגאווה יתירה במוסדות המדינה, לאחר שרובם המכריע לא תרם עבורה דקה מזמנו, כיסו ויתר משאביו.

די להסתובב בבתי חולים בארץ ולראות את בנות השירות הלאומי התורמות מכל הלב למען הציבור הכללי, בתוכו יהודים וערבים לרוב. מדוע זה קשה עד בלתי אפשרי לזהות בנות שירות לאומי ערביות בתפקידים מקבילים בבתי החולים, אלא רק עובדים בשכר בכל המדרגים?

האם נעדר ערך ההתנדבות, הנתינה וההקרבה האזרחית למען החברה והמדינה בה חיים הערבים כאזרחים? האם ניתן לרתום אותם ב”חינם” (וגם זה בספק) רק כש”אל-אקצא בסכנה” לכאורה ונדרש ג’יהאד או חלילה להפוך לשהדאא (צורת הריבוי של “שהיד” בערבית).

בטרם זוכים הערבים להעדפה מתקנת ומעוותת במוסדות המדינה, בקבלה ללימודים אקדמיים ולעבודה, בקבלת קרקעות ותמיכה כלכלית מהמדינה – ראוי גם אותם לשאול “ומה אתם עשיתם בשביל המדינה?” בטרם יקבלו הם עוד קצבה, פיצוי, מילגה והטבה. כאלו שתמורתם יש מי שמגדילים לעשות ובמקום לומר תודה בנימוס ולשאול “האם אפשר לעזור ולתרום בעשייה חברתית ברוכה”, יוצאים הם בקריאות של אפליה, כיבוש ואפרטהייד, לכאורה.

מדוע זה ילדיי, שכולם נולדו בישראל ומניפים את דגלה בגאווה, התחנכו בה ותרמו במסגרת תנועות הנוער, בפעילות במד”א, בשנת שירות בעמותות ואז כקצינים וקצינות בצבא- אינם זוכים לאפליה מתקנת בקבלה ללימודים בארץ, בקבלת קרקע או דיור חינם כמו חלק ניכר מהבדואים בדרום, במשרות שונות ועוד? כיצד זה שדווקא חלק לא מבוטל מהערבים שאת יום הנכבה (האסון ב-1948) והנכסה (הבושה ב-1967) מציינים, את דגל פלסטין בגאון מניפים, בקריאות נגד המדינה הציונית והיהודים יוצאים, שבמחבלים תומכים ושמחים לאידם של אזרחי ישראל בשעת צרה- דווקא הם זוכים בכל הקופה, תרתי משמע?!

לכל יפי הנפש והמתחסדים שמיד יצאו לתקוף וישאלו “אבל מה עם הדוסים והחרדים?” אומר בפשטות שאחיי הם ואינם מייחלים חו”ח למותי ולשליחת משפחתי למחוזות השואה והפרעות באירופה, בתימן או בעיראק. תרומתם לשימור הגחלת ומורשת העם היהודי בארצו לאורך מאות ואלפי שנות גלות עד לחזרתו לארצו מולדתו – חשובה ומשמעותית ואין בלתה. מלווים הם אותנו בשעת צרה, מלידה ועד פטירה, נרתמים מייד לעזרה ועושים חסד בארגוני הצלה, זק”א, יד שרה, גמילות חסדים ועמותות רווחה. משתלבים הם בשקט ובצנעה במסגרות רבות, כולל בצבא בתפקידים שונים שאינם רק ברבנות הצבאית בהכרח, אלא גם ביחידות מחשבים, מודיעין ומסגרות לוחמות כ”נצח יהודה”, פלוגות תומר בגבעתי, ח”ץ בצנחנים ועוד.

אדגיש ואבהיר – רוב הערבים ברחבי המדינה מופלים לטובה גם ביחס לדרוזים וליהודים משוחררי הצבא והשירות לאומי!
ערבים רבים מתנהלים במדינה כבעלי הבית ו”שייח’ים” במלוא מובנה הרע של המילה. מזלזלים הם בסמלים לאומיים, בחוקים ובצביונה של המדינה שמטובה המה נהנים. זוכים הם להטבות וזכויות ללא שנדרשים הם לחובות, שממילא אינם נאכפים בקפדנות כלפיהם כפי שנאכפים הם על יהודים לדוגמא. כך הוא הדבר בחוקי תעבורה, בנייה, מיסוי, עבודה, בריאות- קורונה, חינוך, ציד, אחזקת נשק ועוד.

ערבים רבים חשים כיום, בוודאי עם אבדן המשילות וההרתעה, כי הם חסרי מחויבות בסיסית למדינה, וזו בסך הכל הינה דרך או “מקפצה” למקסם זכויות, לחיות ברווחה ואף בביטחון מהמשטר הנאור, אך למגינת לבם לא מאחיהם הערבים בשכונה או בכפר.
הרי אם כל כך רע במדינת היהודים, מדוע אין הגירה מכפרי וערי הערבים ה”ישראלים” בנגב ובגליל ל”שטחים הכבושים”? מדוע זה באים הם ללמוד ולעבוד ב”מוסדות הציונים” ולא באוניברסיטאות הערביות ביהודה ושומרון, ירדן, מצרים ואחרות, הפתוחות בפניהם גם עם מחזיקים הם בתעודות זהות ישראליות, אך בפניי ילדינו היהודים – סגורות הן ומסוגרות?

אם כל כך רע במדינת היהודים יועילו הערבים לאחד משפחות בעזה, סוריה וירדן או אפילו רק בחברון, שכם ורמאללה, אינשאללה. שם השימוש החופשי בנשק ונהיגה ללא רישיון אינם מהווים עבירה או מטרד בהכרח, שמירה על כבוד המשפחה וגביית מחיר דמים – הינם צורך ברור ומכובד, נישואין למספר נשים אינו נחשב בהכרח כעבירה והיתרי בנייה מהווים סוג של בדיחה.

לצערנו, אנשי התקשורת הישראלית, המורגלים בראיונות חנפניים עם חברי כנסת ערבים רהוטים ו”נחמדים”, בורחים מהשאלות המהותיות והקשות ברוב רובם של הראיונות. בורחים הם ונאלמים בעת עימות עם ערבים אך מול מרואיינים יהודים, ראו זה פלא- נעלם השיתוק והפחד בן רגע והתקפות מתחסדות תופסות את מקומן.

היכן הם כל הפוליטיקאים והאידאליסטים הדגולים המתנצחים זה בזה ומחרפים אלו את אלו ללא מעצורים, עד שמגיע הדבר ליחסי יהודים ערבים? כיצד זה שמול הערבים קמלים הם ונזהרים בכבודם כאילו מדובר היה בחתיכת פורצלן?!

 

הכותב טל בראון הוא אל”ם במיל’.

Print Friendly, PDF & Email