המאמר המובא כאן הוא פתיחת הפרק “חיסול הקיפוח” מספרו של משה פוקסמן “גבירותי ורבותי, מהפך!” באדיבות הוצאת שיבולת. לקבלת הפרק המלא וקוד קופון לרכישת מנוי שיבולת עבור קוראי אתר מראה גללו לסוף העמוד.
מפלגת הליכוד הייתה דופלקס פוליטי בן שתי קומות. לצד אנשי המפלגה הליברלית, בני המעמד הבינוני, שאיישו את הקומה העליונה, הייתה גם קומה פוליטית תחתונה. קומה זו אוישה על ידי אנשי תנועת החרות, תנועה שהשתייכותה לפריפריה הפוליטית, ומיצובה על ידי בן־גוריון כמפלגה המוקצית מחמת מיאוס, משכה אליה גם את אנשי הפריפריה העדתית והגיאוגרפית שהזדהו עימה. פעילים אלה, שהיו מרכיב הולך וגדל בתנועת החרות, היו ברובם בני עדות המזרח שהתגוררו בעיירות הפיתוח ובשכונות המצוקה. היו ביניהם גם פעילים ממעמד הביניים המזרחי, שעדיין חשו זרים אל מול ההגמוניה רבת השנים של המערך.
הברית בין אנשי הימין חברי תנועת החרות לבין עדות המזרח נוצרה כבר בשורות המחתרת, בטרם הוקמה המדינה. הדחייה שהרגישו עולי המזרח מצד ההגנה והפלמ”ח דחקה אותם היישר לזרועות אצ”ל. מחתרת זו, בפיקודו של מנחם בגין, אשר הכריז על מרד נגד השלטון הבריטי ומצא עצמו נאבק ביריבים מבית ובאויבים מחוץ, כָּמהה לתוספת כוח — וזו הגיעה מצד צעירים מזרחיים שמילאו את השורות בלוחמים. בעצרת הסיום של מערכת הבחירות בסוף יוני 1981 בכיכר מלכי ישראל, הזכיר בגין למשתתפים את היחס המתנכר שסבלו ממנו עדות המזרח עוד במחתרת. ערב קודם לכן השתלח הבדרן דודו טופז ב”צ’חצ’חים של הליכוד”, ויו”ר הליכוד, שעדיין היה נתון לרושם הדברים, שיתף את הנוכחים בפרטי שיחה סודית שהתקיימה בתקופת המחתרת. באוזני עשרות אלפי תומכי ליכוד שנקבצו מכל רחבי הארץ, סיפר בגין על פגישה בין ראשי המחתרות בתקופת “תנועת המרי העברי” שבה, לזמן קצר, נוצרה אחדות בין כל המחתרות ביישוב נגד הממשל הבריטי. בפגישה זו פנה אליו ישראל גלילי הנציג הבכיר של ההגנה במפקדה המשותפת ושאל, “כיצד אתם באצ”ל מצליחים לפתור את הבעיה של עדות המזרח?” בגין סיפר למאזינים על התדהמה שאחזה בו מעצם השאלה, וכי הוא ענה 1 לו מייד, “איזו בעיה? אין לנו. כולנו אחים. כולנו יהודים. כולנו שווים.”
ההרכב האנושי של האצ”ל לא היה הומוגני. חניכי בית”ר מאירופה לחמו שכם אל שכם עם לוחמים שעלו מארצות המזרח (די להציץ ברשימת תשעת עולי הגרדום של האצ”ל: אלקחי, דרזנר, וייס, נקר, קשאני, פיינשטיין, חביב, בן־יוסף וגרונר). דתיים ומסורתיים אכלו מאותו מסטינג עם חילונים גמורים. כבר במחתרת נחשבו לוחמי האצ”ל למעין ישראל השנייה — ימנים, מזרחים ודתיים, ההפך מ”יפי הבלורית והתואר”, אנשי הקיבוץ והאוונגרד הפועלי שלהם הקדיש המשורר חיים גורי את שירו “הרעות”. אין פלא שבערב המהפך הפוליטי, בנאומו הנרגש במצודת זאב, לא שכח בגין להודות בנאום הניצחון ללוחמיו מתקופת המחתרת ולכנותם “אחיי גיבורי התהילה”.
לאחר קום המדינה, כאשר יצאו לוחמי האצ”ל מן המחתרת והקימו את תנועת החרות, היו לוחמי האצ”ל המזרחיים גשר בין תנועת החרות לעולים הרבים מצפון אפריקה ומארצות ערב. חיבור זה לא התרחש מייד; דור העולים המבוגרים, שנקלט על ידי מפא”י, לא מיהר להפנות לה עורף, אך הדור הצעיר כבר דרש לחולל שינוי מהותי.
**
לקבלת הפרק המלא ולקבלת קופון הנחה ברכישת מנוי שיבולת > לחצו כאן
