האם החמצנו בכסלו תשמ”ח (1987) הזדמנות היסטורית לנטרול השפעתו של ערפאת על האוכלוסיה באיו”ש ועזה?
במסגרת סיפורי ההיסטוריה המודחקת של ישראל – הספור הלא ידוע על האינתיפאדה של דצמבר 1987 (כסלו תשמ”ח). קטע שהעברתי לאחרונה למישהו.
‘המעזה ייצא מתוק?”.
זו היתה כותרת הניתוח שהצגתי עם פרוץ האינתיפאדה ולא היה מי שיאזין ויבין אותו לעומקו.
מבלי להיכנס לכל פרטי הניתוח אומר כי בצמרת הפוליטית והביטחונית דאז לא הבינו את משמעותן של כמה עובדות קריטיות:
א. שהאינתיפאדה הכתה בהלם את ערפאת לא פחות מאשר את רבין והצמרת הישראלית ובעומק הדברים זו היתה קריאת תגר על דרכו ומנהיגותו, של ערפאת. קריאת תגר שבאה מצד מנהיגות אותנטית צעירה שצמחה בשטח ונבדלה מהמנהיגות שהתבססה בחו”ל וחרתה על דגלה את זכויות הפליטים וזכות השיבה (שלא היו ואינם בראש מעיניה של האוכלוסיה המקומית).
ב. דוקטרינת “המרי האזרחי” שאפיינה את האינתיפאדה בראשיתה אשר אותה עצב והוביל מובארכ עווד, ערבי נוצרי ממזרח ירושלים בוגר המחאה נגד מלחמת וייטנאם בארה”ב. דוקטרינה זו שדגלה במרי אזרחי, שביתות מסחר ותהלוכות מחאה עמדה בנגוד וסתירה מוחלטת לדוקטרינת “המאבק המזוין” (טרור) של ערפאת. וזה – המרי האזרחי – היה סוד הצלחתה של האינתיפאדה ההיא והוא שעורר כלפיה אהדה בעולם.
ג. המנהיגות הישראלית אבדה עשתונות מול הגל הספונטני העממי (אסביר בהזדמנות אחרת את נסיבותיו וגורמיו) והיא הגיבה בצעדים לא שקולים ולא מחושבים די צרכם. צעדים שלא נבעו מחזון או תפישה מושכלת אלא בטאו בהלה ואבדן עשתונות. שהמשמעותי בהם היה מעצר כל שכבת המנהיגות – 3,000 פעילים שנכלאו במחנה קציעות בדרום. מהלך שיצר ואקום מנהיגותי בשטח אותו נצל ערפאת בזריזות והזרים לנאמניו שנדחקו הצדה תקציבים גדולים בעזרתם הצליח להטות את האינתיפאדה לפסים של טרור ברוח “המאבק המזוין” בו דגל מאז ומעולם.
ד. אם בישראל היו משכילים לזהות את השנוי המנהיגותי שהתרחש בשטח כסדק בין אש”פ והאוכלוסיה ומנסים להרחיבו ולהנציחו; ואם במקום או בנוסף למעצר המנהיגות בקציעות היו פועלים “לאחוז את השור בקרניו” ולנהל עם ראשיה דיאלוג פוליטי גלוי או חשאי (בדומה למה שאני יזמתי אז) היה אפשר אולי להחליש את ערפאת ואת אש”פ עד כדי יתורם. ואולי אף למנוע בהמשך את אוזלת אוסלו.
פורסם במקור בעמוד הפייסבוק של מיכאל
